מאמרי הפרשה פרשת ואתחנן

ג אב תשפ"ה | 28/07/2025 | 09:15

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג)

משה מבקש מה' להיכנס לארץ ישראל ואפי' רק אמה אחת

משה רבנו מתחנן להיכנס לארץ ישראל (להלן ג, כה) "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה... ההר הטוב הזה והלבנון", ומסבירים רבותינו (מגלה עמוקות אופן י"ח) "אעברה נא", "נא" בגימט' 51, דהיינו כיון שהרוחב של הירדן היה 50 אמה, משה ביקש מהקדוש ברוך הוא, תן לי להיכנס ולו אמה אחת בארץ ישראל, רק להניח רגל אחת בתוך ארץ ישראל, ועל ידי כך אזכה לאור הגדול של השראת השכינה הנמצאת בארץ ישראל. ואף על פי שהגיע זמנו של יהושע להנהיג את ישראל, כבר מיניתי אותו שהוא יכניס אותם לארץ ישראל, והוא יהיה המלך שעל פיו ישק כל דבר, ואני איני חשוב לכלום, ואם גם זאת אינך מסכים, לפחות תכניס אותי כמו עוף הפורח באויר, שאזכה לאויר של ארץ ישראל.

המעלה הגדולה והנשגבה של ארץ ישראל

רואים אנו מפה את המעלה הגדולה של ארץ ישראל. משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות כמנין ואתחנ"ן כמספר תפל"ה, רק כדי להכנס לארץ ישראל, כי הקדושה של ארץ ישראל היא עצומה וגדולה מאד, והרבה מדרגות לא ניתן להשיג אלא אך ורק בארץ ישראל.

אך לבסוף לא זכה משה רבנו ע"ה להיכנס לארץ ישראל, ואמר לו הקדוש ברוך הוא (להלן פסוק כז) שיראה את הארץ רק מרחוק, את ההר הטוב הזה והלבנון, את בית המקדש ואת קודש הקדשים. וביאר המגלה עמוקות (ואתחנן אופן צ"ז) שאמר משה שרוצה הוא לראות את המקום בו נמצאת האבן שממנה הושתת העולם, המקום בו ישן יעקב אבינו על אותה אבן, ואמר על האבן הזאת (בראשית כח, כב) "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וזה שער השמים", תן לי לחזות בזה לראות את האור.

ונסביר מהו האור של האבן הזו.

כשבא יעקב אבינו למקום הקדוש הזה, ראה את שמות הקודש ואת השם המפורש חקוק על האבן הנזכרת, היא אבן השתיה, וראה איזה אור גדול יש עליה. ואומר הזוהר הקדוש (ח"א דף נט ע"ב) שהאבן הזאת רק ראשה היה גלוי, ואילו היסוד שלה, הוא עמוק עמוק בתהומות, למטה למטה במקום המקדש הוא. ושואל הזוהר (שם דף עב ע"א), הרי כתוב (בראשית כח, יח) "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה". ואיך יכול היה לקחת את האבן הזאת, הרי היא מחוברת לתהומות לקרקע?

אלא, כשהגיע יעקב אבינו למקום אבן השתיה, דברה אליו האבן ואמרה לו, אני מצפה זה זמן רב לראות אותך, כי ממני הושתת כל העולם, ואמר לי הקדוש ברוך הוא שאתה האיש שממך יושתת כל העולם מבחינת נשמות כל עם ישראל, אתה תביא י"ב שבטים ודרכם את כל כלל ישראל, ולכן אני מחכה להתחבר איתך, כי ממני וממך הושתת העולם. ולכן לקח יעקב אבינו את האבן וישם מראשותיו, ומבאר רשב"י את הפסוק שיעקב אבינו "לקח" את דבריה של אבן השתיה, ושם את הדברים בלבו, לידע שהוא צריך להביא י"ב שבטים וכו'.

ביאור נוסף אומר הזוהר הקדוש שם, שעל ידי שם המפורש החקוק עליה הזיז את האבן ממקומה וקבע לה מקום, ואמר כאן במקום הזה יהיה בית אלהים בית מקדשנו ותפארתנו, ובאותה שעה בשרוהו מן השמים, שבמקום שהוא הניח את מראשותיו שם יבנה בית המקדש, ושהוא עתיד להביא י"ב שבטים, וכאן בני ישראל יקריבו קרבנות ויתחברו לקדוש ברוך הוא, כי המקדש למטה מכוון כנגד בית המקדש העליון.

והנה בעוונותינו המקום הזה חרב, כי הקדוש ברוך הוא ברחמיו שפך חמתו על עצים ואבנים ולא על ישראל, וזהו אחד הטעמים שהקדוש ברוך הוא לא נענה לתפלתו של משה להיכנס לארץ ישראל, כי אם היה נכנס משה רבנו לארץ ישראל, לא היה נחרב בית המקדש לעולם, כי מעשי ידיו של משה נצחיים הם ולא שייך בהם כליון, ואם כן, לא יכול היה הקדוש ברוך הוא להשליך את חמתו על העצים והאבנים, צריך היה חס ושלום להשליך חמתו על בני ישראל, ולכן הקדוש ברוך הוא ברחמיו עלינו לא נענה לתפלתו של משה.

ואשריו הזוכה לגור בארץ ישראל, כמובא בזוהר הקדוש (ח"ג דף עב ע"ב בתרגום): אמר רבי יהודה, אשרי חלקו של מי שזכה לעשות משכנו בארץ הקדושה, שכל מי שזכה לזה, זוכה להמשיך מטל השמים שלמעלה היורד על הארץ. וכל מי שזכה להתקשר בחייו בארץ הקדושה, זוכה אחר כך להתקשר בארץ הקדושה העליונה. ולא עוד, אלא שאם זכה בחייו בארץ הקדושה, זוכה שיהיה נמשך עליו תמיד רוח הקודש. וכל מי שיושב ברשות אחרת, דהיינו בחו"ל, נמשכת עליו רוח אחרת זרה.

נמצא, שעיקר הדבקות להשגת החיים העליונים הוא בארץ ישראל, ובפרט בירושלים, כי ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, ועשר קדושות הן, כמו שפירשו במשנה (כלים פ"א מ"ו): וירושלים מקודשת יותר מארץ ישראל וכל סביבותיה, וכפי קדושתה כך ימשך ממנה דבקות החיים ביותר למתדבק בה, שאין בינו לבין הקב"ה מסך מבדיל.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג)

ואתחנן אל ה' גימט' "תן חנם"

כתב רבנו החיד"א בנחל קדומים (כאן) בשם רבנו אפרים ז"ל: "ואתחנן אל השם" עם התיבות עולה בגימט' "תן חנם", לומר שכל המתפלל ומתחנן לפני ה' בכוונה, אף שאינו ראוי, נותן לו השם משאלתו חינם.

ועוד כתב רבנו אפרים, "ואתחנן" גימט' "התיק" וגימט' "תפילה" וגימט' "ישרה", רצונו לומר, שכשיתפלל האדם לפני השם יתברך צריך לנענע גופו, שהוא "תיק" של הנשמה, וזאת כדי שיתכוון בתחנוניו. וכתב על כך הרב חיד"א, שדברי הרב הנזכרים המה כמנהג אשכנז, ואמנם אנו נוהגים כמהר"י סרוק והרמ"ע ז"ל שאסרו הנענוע. ולפי זה יש לומר הרמז בסגנון זה, בגימטריא התיק, הישר, תפלה, רמז התיק הוא הגוף שיהיה ישר, שלא יתנועע בעת התפילה.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג)

אין לפניו משוא פנים לא לקטן ולא לגדול

בשעה שהתפלל משה ראה את גלגלי המרכבה ושרפי להבה שאמר להם הקב"ה לא לקבל תפילתו של משה, ולא נשא לו הקדוש ברוך הוא פנים ולא נתן לו חיים ולא הכניסו לארץ ישראל, ואמר משה "ברוך כבוד ה' ממקומו", שאין לפניו משוא פנים לא לקטן ולא לגדול.

וכתב בעל הטורים (כאן) ממי למד משה רבנו להתפלל תקט"ו תפילות? מהמלאכים שמתפללים בכל יום תקט"ו תפילות כמנין "שירה".

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג)

משה התפלל שאף שהתפילה של ישראל תהיה רק בפה ולא בלב היא תתקבל

בספר דרש יהודה (כאן) מבאר את המילים "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל על ישראל ש"בעת ההיא", דהיינו בדורות הבאים, כשיהיו עם ישראל בגלות, בעת צרה וצוקה, ומחמת צרותיהם לא יוכלו להתפלל בכוונה, רק בהוצאת המילים מהפה, בכל זאת תתקבל תפילתם ברצון, וזהו הנאמר "לאמר", דהיינו אפילו שתפילתם היא רק ב"אמירה" ללא כוונה פנימית, די יהיה בכך כדי שתקבל תפילתם ברצון. ולכך תקנו חז"ל את נוסח התפילה בלשון "כי אתה שומע תפילת כל פה", לאמור שאף שהתפילה היא רק "בפה" גם כן תשמע תפילתם.

התפילה בדור האחרון מקובלת תמיד

ידוע מה שביאר הרה"ק מרוז'ין זי"ע (אורות הש"ס שבת עמ' ר"ח) על דברי הגמרא (שבת קיב:) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים. שכשאנו רואים "אדם" עומד ומתפלל לפני בוראו, אין בזה כל חידוש ורבותא. אמנם לכשנעבור ליד עדר חמורים, ולפתע נראה אחד מהם עומד על רגליו ומתחיל לשבח את בוראו, ומתפלל לפניו, הרי תרעש הארץ, ויודיעו על כך בכל כלי התקשורת והעיתונות... והנה בתפילת החמור, לא ידקדקו אחריו האם היא מקרב הלב או לאו, כי עצם עמידתו בתפילתו, רבותא גדולה יש בה. והנה אמרו חז"ל (שבת קיב:) אם ראשונים בני אדם, אנו כחמורים. כיון שכן, תפילתנו היא כתפילת אותו החמור, שבעצם הדבר שאנו מתפללים בדור אפל ושפל כזה, יש בכך כבר רבותא, ולכן אין מדקדקים אחרי תפילתנו והיא תתקבל ברחמים (ועיין עוד בסוף הפרשה בעניני התפילה).

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג)

תפילת האבות לעומת תפילתו של משה רבינו

אמרו רבותינו ז"ל (מדרש אגדה כאן) כי משה רבנו ע"ה התפלל תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן. והנה ידוע שאברהם אבינו קרא את בית המקדש "הר", שנאמר (בראשית כב, יד) "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", ויצחק אבינו קראו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". יעקב אבינו קראו "בית", שנאמר (בראשית כח, יט) "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל". והטעם שהאבות קראוהו בשמות הר, שדה ובית הוא כך: אברהם אבינו ירש מאדם הראשון ק"ג מצוות שהם מלאכים סנגורים בעדו, והוא בעצמו עשה ק"ג נוספים, ויחד הם עולים בגימט' "הר" עם הכולל. יצחק ירש מאביו ר"ו מלאכים, והוא הוסיף עוד ק"ג, וביחד הם עולים כמנין "שדה". יעקב אבינו ירש מיצחק כמנין שדה, והוא הוסיף עוד ק"ג, ביחד עולה כמנין "בית", ולכן קראו בית.

ומשה רבנו ע"ה ירש מהאבות כמנין בי"ת מלאכים, והוא הוסיף עוד ק"ג, ויחד עולה הכל למנין "ואתחנן"- תקט"ו, וזהו שאמרו רז"ל שהתפלל תקט"ו תפילות, כלומר שהיו לו מלאכים מליצי יושר כמנין ואתחנן (מפרשים).

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג)

משה עג עוגה קטנה, ועמד בתוכה ואמר: איני זז מכאן, עד שתבטל אותה גזירה

אמרו רז"ל (אוצר המדרשים מדרש משה עמ' 364) כיון שראה משה שנחתם גזר דינו שלא להכנס לארץ ישראל, קיבל עליו תענית, ועג עוגה קטנה, ועמד בתוכה וכה אמר, איני זז מכאן, עד שתבטל אותה גזירה. באותה שעה מה עשה משה, לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר, ועמד בתפילה ותחנונים לפני המקום, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית.

מה היתה תפילתו של משה ומפני מה לא הועילה

במדרש תנחומא (כאן סי' ד') מובא מה היתה תפילתו של משה רבנו, אמר משה: רבון העולמים, אתה קראתני משה עבדי שנאמר (במדבר יב, ז) "לא כן עבדי משה", וכתוב בתורתך (שמות כא, ה) "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני לא אצא חפשי", ואני אהבתי אותך, ותורתך, ובניך, לא אצא חפשי, ולא קיימת עימי. ועכשיו בבקשה ממך, שִמעה אלהים רנתי ואל תתעלם מתחנתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא "רב לך", בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזירה שתמות וכל הבריות כמותך, אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה לכל. עד כאן דברי המדרש.

ולכאורה צודק משה בטענתו. השיב הגאון רבי יהושע לב דיסקין זצ"ל (הובא בקובץ שיעורים קידושין אות קלב) על פי חז"ל (קידושין כב.) שעבד עברי אינו נרצע, עד שיאמר וְיִשְנֶה, שנאמר (שמות כא, ה) "ואם אמר יאמר העבד". ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא "אל תוסף דבר אלי עוד", כי אם היה משה מבקש עוד בקשה אחת, אכן היה נענה.

וכתב הגר"א (באדרת אליהו ריש ואתחנן) שלא חזר משה רבנו על אותה תפילה שוב ושוב, אלא כל תפילה היתה בדרך אחרת.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג)

בתיבת ואתחנן יש ב' נונין אחת כפופה ואחת למטה

איתא בספר רבי אלעזר מגרמייזא (על התורה ריש ואתחנן) בסדר האלף בית ישנן שני סוגי נוני"ן: יש נון כפופה ויש נון פשוטה, והכוונה בזה כי הקב"ה יושב על כסאו כדמות נ' כפופה, ומלאכי מרום עומדים לפניו בדמות נו"ן פשוטה, ולזה פתח במילה "ואתחנן" שיש בה שתי נוני"ן, אחת פשוטה ואחת כפופה, שרצה לתקן המרכבה וחיילותיה.

"ה' אֱלֹקִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ וגו'" (ג, כד)

הראה הקב"ה למשה את שערי גן עדן

הראה לו הקב"ה שערי גן עדן, ולכן פתח משה במילים "אדנ"י הויה", כששם הוי"ה כאן מנוקד כניקוד שם אלהים, ולכך שם הויה כאן בקריאתו אומרים "אלהים", והנה השמות אדנ"י הוי"ה אלהי"ם עולים בגמטי' גן עדן.

ומשה התפלל אעברה "נא", המילה נא כתובה בשתי אותיות נ, א, לפי שגילה לו הקב"ה נ' שערי בינה, וביקש משה בכניסתו לארץ להשיג גם את א' שהיא חכמה. השיב לו הקדוש ברוך הוא "רב לך", די "לך" בנ' שערי בינה, ומרומז ב"לך" העולה בגימט' נ'. וזהו שנאמר בסמוך (ג, כט) "ונשב בגיא", לפי ש"נשב" הוא ראשי תיבות נ' שערי בינה, דהיינו משה "ישב"-השיג, נ' שערי בינה. לכך גם נאמר כאן "עלה ראש הפסגה", רצונו לומר "עלה לראש" האותיות שהם בעדן.

ומשה לא ידע כל ימיו רק מ"ט פנים מן שבעים פנים לתורה, וחסרו ממנו כ"א פנים של התורה, שהוא סוד שם אהי"ה שעולה בגימטריא כ"א, וקודם מותו גילה לו ה' גם אותם, לכן בפסוקנו ה' אלהים וגו' ישנם כ"א תיבות.

"ה' אֱלֹקִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ" וכו' (ג, כד)

משה רבנו חשב שעומד הוא אך בראשית דרכו בעבודת ה'

כתב בספר טוב טעם ודעת, "אתה החילות", יש לנו להתעורר ממשה רבנו, שעל אף רום השגתו בידיעת ה' ועוצם דבקותו בחכמה העליונה, לא דימה בלבו שכבר השלים את קנייני נפשו ודי לו במה שהשיג, אלא הרגיש כאילו עדיין עומד הוא בראשית דרכו, וזהו הנאמר "אתה החלות להראות את עבדך וגו'", דהיינו אך עתה החל ה' להראותו את גודל מפעלות ה' וידו החזקה, דהיינו עוד ארוכה היא הדרך לפניו להשלים עבודתו ותיקון נפשו להביאה אל תכלית יצירתה, ולזה הוא מתחנן אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, שבהיותו שרוי בפלטרין של מלך, ועובד את קונו בהיכל קדשו, יעלה בידו להתבשם וליהנות מזיו שכינתו יתברך, ויזכה להשגות נעלות ביותר שלא זכה להן בהיותו בחו"ל.

ומתשובתו של הקב"ה אליו, למדים אנו כי זו היתה כוונת משה בבקשתו, שכן פרש רש"י (בסמוך פסוק ו ומקורו מספרי) "רב לך" הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך. עד כאן. דהיינו יותר ממה שאתה מבקש כבר שמור לך בעולם הבא, הוא הטוב הצפון לך. והודיעו בזה שכבר השלים את נפשו בכל מיני תיקונים והשגות שיש בכח האדם להשיג בעולם הזה, ועל כן לעתיד לבא תזכה נשמתו לרוב טוב הצפון לה, כי מפרי מעלליו יאכל צדיק.

והלא הדברים קל וחומר, ומה משה שראה מה שלא ראה ילוד אשה, כי פנים אל פנים דבר בו ה', שפל היה בעיני עצמו, ולא נחשבו השגותיו בעיניו רק תחילת דרך העבודה, על אחת כמה וכמה אנו שפלי רוח נחותי דרגא, כמה רחוקים אנו מן המסילה העולה בית אל, וה' יאיר עינינו ויפתח לבנו לעבודתו.

"ה' אֱלֹקִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה" (ג, כד)

משה התפלל על ארבע תקופות השנה

ידוע מה שכתוב בתיקונים (דף נט ע"א) ששם אדנו"ת יש לו ד' אותיות, והם ד' תקופות השנה.

נמצא שאות א' של שם אדנות ממונה על תקופת ניסן.

אות ד', ממונה על תקופת תמוז.

אות נ', ממונה על תקופת תשרי.

ואות י', ממונה על תקופת טבת.

ומתקופת ניסן עד תשרי תלויות כל המצוות התלויות בארץ, שהם החדשים של קציר בציר חרישה זריעה קצירה, לכן התפלל משה בשם אדנ"י [כנאמר כאן בפסוק "אדני" אלהים וגו'] נגד ד' תקופות השנה, והמשיך משה ואמר "אתה" החלות להראות. את"ה ר"ת ארבע תקופות השנה. ובקש "אעברה נא", "נא" היינו שביקש לחיות רק ב' תקופות שהם ראשי תיבות המילה "נא", שכאמור האות א' שולטת בניסן, והאות נ' שולטת בתשרי. ולכך גם אמר "ידך החזקה", "חזק" הוא ראשי תיבות חרישה, זריעה, קצירה.

אולם השיבו הקב"ה (להלן פסוקים כו-כח) "רב לך" גו' וצו את יהושע "וחזקהו", "חזק" ראשי תיבות חרישה, זריעה, קצירה, לאמור שיהושע בן נון יקיים את המצוות הנוהגות בארץ באלו העיתים.

"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (ג, כה-כו)

"רב לך" שלא יאמר "נא" פעם שניה, כי אז היתה מתקבלת תפילתו

כתב הרב חיד"א (נחל קדומים ואתחנן כה, ג) שמעתי בשם חכמי קאשטילייא שפירשו, שלימדו את משה רבנו בשמים, שכשיתפלל ובתפלתו יאמר את התיבה "נא" פעמיים, מיד תתקבל תפילתו, וזה שאמר (במדבר יב, יג) אל "נא" רפא "נא" לה, ולכך גם כאן התחיל לומר אעברה "נא" ואראה, והיה דעתו לומר עוד הפעם "נא", ולכן אמר לו ה' "רב לך" שלא תאמר נא פעם אחרת. ושורש דברים אלה בסוף ספר מאמר מרדכי (סוף האזינו), שהתפלות שנמסרו למיכאל אינן צריכות בדיקה, ולכן אמר אל נא רפא נא לה, דפעמיים נא גימט' מיכאל (עם הכולל).

אעברה נא בגימט' בעבר הים

כתב רבנו אפרים על התורה (הו"ד בס' מוסר חכמים השלם ואתחנן סוף עמ' קע"ט), "אעברה נא ואראה", אמר לו אעבור דרך ים האוקיינוס המקיף את כל העולם אחרי אשר אמרת (דברים ג, כז) לא תעבור את הירדן, אעברה נא בגימט' בעבר הים. עד כאן דבריו. והביאור בכך הוא שמכיון שהקב"ה אמר למשה (דברים ג, כז) לא תעבור את הירדן, נכסף משה להכנס לארץ, על כן ביקש במילים "אעברה נא", שהם עולים בגימט' "בעבר הים", דהיינו שאכנס לארץ ישראל דרך הים, ולא דרך הירדן, וכך יתקיימו דברי ה' וגם אני אכנס לארץ.

שתהא מיתתו ע"י הכרובים, ולכך "אעברה" בגימט' כרובים

אמרו חז"ל בספרי (דברים לב, נ) שביקש משה להיכנס לארץ ישראל ולמות בנשיקה, כי נתאווה משה למיתת אהרן שהיתה על פי השם. ע"ש. ולפי זה אפשר לפרש את הטעם שפתח משה במילה "ואתחנן" המסתיימת באות נו''ן, שהיא מרמזת לשכינה, ולכן גם ביקש משה להיכנס לארץ ישראל, בלשון "אעברה" כדי שתהא מיתתו על ידי הכרובים, כי "אעברה" גימטריא "כרובים". אולם השיב לו הקב"ה "רב לך", דהיינו אם לא תיכנס לארץ הוא עדיף "ורב לך" לפי שבארץ ישראל תהיה קבורתך על ידי בני אדם, אבל כאן אני בעצמי אתעסק בך.

מעשה מזעזע על רשע שהחליפו קבורתו בא"י עם קבורת צדיק בחו"ל

צדיקים שנקברים בחו"ל, מביאים אותם המלאכים לקבורה בארץ ישראל, תחת רשעים הקבורים בארץ ישראל, כאשר נלמד מן המעשה שבספר קרנות צדיק (מני, פ"ג אות פ"ח). מעשה בעשיר אחד שהיה קמצן גדול, וכה גדלה קמצנותו, עד שלא נשא אשה כדי שלא להוציא מעות עליה. רק עבד עברי היה לו, כדי לעשות עסקי ביתו לאפות ולבשל בשבילו. וכל מה שהיו חכמי ישראל מוכיחים אותו שיעסוק בגמילות חסדים ובפריה ורביה ויקח אשה ויוליד בנים ובנות, לא היה מקשיב ומאזין להם. לעת זקנותו מכר את כל רכושו ועלה עם עבדו להתיישב בארץ ישראל, כדי לזכות להיקבר בה, והיה בוטח בכתוב בתורה (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו" (רמב"ם מלכים פ"ה הי"א), ואמרו (כתובות קי:) "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה".

כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם בר מינן נעשה חולה, ואמר למשרתו שיביא סוחר גדול כדי למכור לו את כל מה שתחת ידו. הלך העבד והביא סוחר ומכר לו את כל נכסיו, ובכל הכסף שהיה לו רכש מרגליות ואבנים יקרות, ולא הניח כסף אלא כדי לקנות ממנו ארון ותכריכין וקרקע לקבורה. ושוב אמר לעבדו, קח לי תרנגולת מפוטמת אחת, ותעשה ממנה תבשיל של מרק עם בשר ואורז, וכך עשה והביא לו.

והנה אותו עשיר הניח את האבנים הטובות והמרגליות בתבשיל, אכל כף אחת מן התבשיל ובלע אבן אחת, וחוזר חלילה עד שבלע את כל האבנים הטובות. ויהי היום יום השלישי, ויגוף ה' את נבל וימת, והעבד קנה לו קרקע ותכריכין וקבר אותו. איש מאנשי המקום לא היה יודע את אלו העניינים חוץ מעבדו לבדו. מה עשה בלילה לקח העבד מגריפה ומרא וחצינא, והלך לחפור את קבורתו של אדוניו כדי לקחת את האבנים הטובות. והנה כשהתחיל לחפור בקרדום יצא קול מן הקבר, למה אתה חופר קברי ומה אתה מבקש? אמר העבד אני מבקש פה את אדוני פלוני. אמר לו המת אדוניך אינו קבור כאן. אמר לו אנכי יודע ומכיר שזו היא קבורתו. אמר לו המת נכון דברך, אדונך היה קבור כאן, אבל הוליכו אותו לחו"ל למדינה אחרת. שאל העבד באיזה מקום הוא קבור. אמר לו בקבורת פלוני החכם.

שאל העבד וכיצד נעשה מעשה זה. אמר לו אני פלוני החכם בחיי רציתי לעלות לארץ ישראל ולא יכולתי מפני שלא היו לי הוצאות הדרך, והייתי עוסק במצוות ובמעשים טובות ובגמילות חסדים, ובכל יום ויום הייתי מתחנן ומבקש מלפני הקב"ה שיעשה רצוני, ועכשיו שנפטרתי נתנו לי זה המקום. ואותו עשיר שלא היה עוסק במצוות ובמעשים טובים ובפריה ורביה הוליכו אותו במקומי, ותלך ותמצא אותו שם, והעיר רחוקה מכאן דרך עשרה ימים. נשק העבד את קבורתו של החכם, חזר לביתו והתקין צידה לדרך והלך לאותה העיר. בהגיעו שאל היכן היא קבורתו של אותו חכם. השיבוהו בשאלה ומה רצונך. אמר להם בעורמה שמעתי שהוא היה צדיק ובאתי להשתטח על קברו. על כן הראו לו את קבורתו. בלילה כשלא ידעו אנשי המקום, הלך וחפר ומצא את כל האבנים הטובות והמרגליות מפני שנתבקע כרסו של העשיר ויצאו כולן החוצה. וגם ראה נחש כרוך על בריתו והוא צועק ככלב עזבוני.

לקח העבד את כל העושר ובא וישב בארץ ישראל, וסיפר לחכמי עיר הקודש שכך וכך היה המעשה. אמרו לו זהו שכתוב (תהלים לז, י) "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". ועוד כתוב (תהלים קג, טז) "כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו". אבל בצדיקים נאמר (תהלים לז, יא) "וענוים יירשו ארץ". והעבד בראותו כל זאת, הלך ונשא אשה ועסק בפריה ורביה, והיה עושה צדקות וגמילות חסדים. וזהו שנאמר (איוב כז, כז) "יכין רשע וצדיק ילבש", וכתיב (תהלים לט, ז) "יצבור ולא ידע מי אוספם".

וזהו שאמר כאן הקב"ה למשה, אם בשביל להקבר בארץ ישראל אתה רוצה לעלות לארץ ישראל, היות וחכם אתה, על כן המלאכים יוליכו את גופך לארץ ישראל, גם לאחר פטירתך, כמו שנאמר (דברים לד, ו) "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה", איש לא ידע אבל המלאכים ידעו.

"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה וגו', עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וגו'" (ג, כה, כז)

התקבלה תפילתו שרק יראה את הארץ

הנה לפי מה שכתבו חז"ל (רש"י ויקרא י, יב) "תפילה עושה מחצה", לכן הועילה כאן תפילתו של משה למחצה, ששאל לעבור לארץ ישראל וגם לראותה כנאמר (ג, כה) "אעברה נא ואראה", והועילה תפילתו רק לראותה כמו שנאמר (ג, כז) "עלה ראש הפסגה".

"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" (ג, כו)

"ויתעבר" כי בכל דור בא משה בסוד העיבור

זו הלשון אשר מצאתי כתוב בשם המקובל מהר"ר חיים תלמיד מובהק של האר"י ז"ל (ספר הליקוטים ריש ואתחנן), "ויתעבר ה' בי", בכל דור בא משה בסוד עיבור, לפי שהקב"ה לא היה רוצה לקבל הערב רב, ובזה [אילו היה מתקיים רצונו] לא היתה מיתה ולא גלות לעולם, שנאמר (שמות לב, טז) "חרות על הלוחות", והוא [משה] קבלם בחשבו כי טוב להכניסם בקדושה, ובפרט שהיו נוגעים לו קצת, כמו שנאמר (במדבר יא, כא) "העם אשר אנכי בקרבו", וכתיב (שמות יא, ח), "וכל העם אשר ברגלך", ולזה רצה [משה] לתקנם [את הערב רב], ואדרבה הם קילקלו לישראל, וזהו שאמר (שמות לב, ז) "לך רד כי שחת עמך", נשחת לא נאמר אלא שחת, שחת לישראל, "ועתה רוב הדור מהם" [מהערב רב], ולזה הוצרך לבא משה בעיבור אחד לחמישים שנה, למי שהוא שורש ישראל, לתקנו שלא יטעוהו ערב רב. וקודם שחטאו ישראל [בחטא העגל] היה משה בתכלית השלימות והיה משיג שער החמישים של נ' שערי בינה הגדול מכולם, וכשחטאו ישראל נעלם ממנו, וזהו שאמר "לך רד", רוצה לומר רֵד ממנין לֵך, וזה שאמרו רז"ל (ראש השנה כא:) נ' שערי בינה נבראו בעולם, ונתנו למשה חסר אחד, פירוש מעיקרא כולם ניתנו לו, ואחר כך חסרוהו אחד, וזהו שאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלהים", כי מעיקרא שלם היה, אלא שאחר כך חסרתו יותר "מעט מאלהים" שהוא אות א'.

או פירושו, שחסרתו הרבה, ולא נשאר לו אלא מ"ט, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראה בהקדמת תיקוני זוהר דף ז' ע"ב), אל תקרי מעט אלא מ"ט, והמ"ט [שערים] הם מעט מזעיר בערך שער החמישים שהוא גדול ונפלא מכולם. והנה להיות שכוונת משה היתה טובה, השם יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים, ובעת תוסף רוחם יגועון לא יגרע מצדיק עינו, וזהו שאמר (דברים לד, א) "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו", "נבו"- נ' בו, ונכנסה נ' בשמו, ונעשָה נשמה, וידוע כי נשמה בבינה.

וכתב הרב החיד"א בספר חדרי בטן (ריש ואתחנן), כי האדם בעולם הזה הוא כצורף זהב וכסף, שמבדיל הסיגים ומברר הכסף לבדו, והזהב לבדו, וטורח בסיגים ומנקה ומברר כל תערובת, עד שישאר הכסף בלי שום תערובת, כן העולם הזה מעורב טוב ורע, וצריך להבדיל ולברר הטוב מהרע, ולברר מהרע איזה טוב הנמצא בו. וכמו שהצורף אחר הבירור עושה כלים נחמדים, כן האדם אחר הבירור מוציא כלי למעשהו תורה תמימה ומעשים טובים.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא וגו' אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה וגו' רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (ג, כג - כו)

משה רצה לתקן את חטא אדם הראשון

משה נתיירא מפני מלאך המות, ולכך ביקש לתקן את חטא אדם הראשון, שאילו לא חטא אדם לא היתה מיתה, ובזה רצה משה לבטל את סמא"ל ונח"ש, ולכך נאמר (כאן ג, כג) "בעת ההיא", עולה בגימט' סמא"ל ונח"ש, וזהו גם (כאן ג, כה) אעברה "נא" ראשי תיבות נחש אדם, שכאמור רצה לתקן גם את הנחש, וגם את אדם הראשון. ועוד פירוש, "נא" זהו רמז לד' קליפות שראה יחזקאל הנרמז בפסוק יגמור "נא" רע רשעים. וכמו שרצה אליהו להעביר מלאך המות מן העולם, כן בקש משה לעשות, ולזה הוצרך זכות אבות. השיב לו הקב"ה "רב לך", ומנו אדם הראשון שבשבילו אתה מוכרח למות, אל תוסף דבר אלי עוד. (מוסר חכמים)

"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה וכו' וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" (ג, כה, כו)

אם אעברה נא, בטל סלח נא. ואם סלח נא, בטל אעברה נא

איתא במדרש פליאה (מדרש רבה פרשה ז' סימן י'), ביקש משה והתחנן תקט"ו תפילות להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אם אעברה נא, בטל סלח נא. ואם סלח נא, בטל אעברה נא. עד כאן. דהיינו על בקשת משה רבנו להכנס לארץ השיבו ה', אם אתה חפץ ב"אעברה נא", דהיינו להיכנס לארץ ישראל, עלי לבטל את "סלח נא", היא המחילה על חטא העגל הנאמר במדבר (יד, יט). ואם אתה חפץ במחילת חטא העגל, שוב אי אפשר לך לבקש להכנס לארץ ישראל. וכמובן שדברי המדרש צריכים ביאור, מה הקשר בין מחילת חטא העגל שעליו כבר מחל וסלח ה' לעם ישראל, לבקשת משה רבנו להכנס לארץ ישראל.

ולהבין זאת נקדים משל: ב' עשירים רצו להשקיע את כל רכושם בסחורה שאם ירוויחו בה, יהיו עשירים גדולים עד מאד, ולכן התפללו לה' עד מאוד וגם נשבעו שאם יצליחו באותה עיסקה, יעלו לארץ ישראל. סוף דבר כך היה, העיסקה הצליחה עד מאוד ונעשו עשירים גדולים. ועתה היו צריכים לקיים את נדרם. אך לפתע חלה אחד מהם ונפטר לחיי העולם הבא, ונשאר השותף לבדו. אמרה לו רעייתו, כל מה שהסכמתי לעלות לארץ ישראל, היה בתנאי שגם החברה שלי אשת רעך שנפטר, תעלה עמנו, אבל כעת שהיא נשארת כאן בחו"ל, גם אני אינני רוצה לעלות. הלכו לחכם ושאלוהו דבר הלכה, האם צודקת האשה, או שחייבים הם לעלות לארץ ישראל כדי לקיים את נדר המצוה, נדרי לה' אשלם? השיב להם החכם שהם פטורים מלעלות, היות והדין הוא ששבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה (נדרים כה: ורמב"ם נדרים פ"ו ה"ח), ואחר שאתם נשבעתם ששניכם תעלו לארץ ישראל, עתה שמת חברך והתבטלה מקצת השבועה, שהרי חברך אינו עולה, שוב בטלה כולה, ואין אתה חייב לעלות לארץ ישראל. שמחו מאוד הזוג ונשארו בחו"ל.

והנמשל הינו, כאשר בא משה רבנו לקדוש ברוך הוא וביקש שימחול לעם ישראל על חטא העגל, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אם ישנם עשרה צדיקים אני אמחל להם. חיפש משה רבנו ומצא רק שבעה צדיקים, וחסרו לו עוד ג' צדיקים, ביקש משה מהקדוש ברוך הוא, הרי צדיקים במיתתם קרויים חיים, ואם כן זכור לאברהם ליצחק וליעקב, ונצרף אותם לעשרה, והסכים עמו הקדוש ברוך הוא.

ובזה מבוארים דברי המדרש: משה רבנו ביקש מהקדוש ברוך הוא תכניס אותי לארץ ישראל, ואם תשיב לי ולאהרן שנשבעת לי ולאהרון ששנינו לא נכנס לארץ ישראל. אומר לך שנפטר אהרן, והלכה היא ששבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכן תוכל להכניסני לארץ ישראל.

השיב לו הקדוש ברוך הוא, הרי כשעם ישראל חטאו בעוון העגל, ביקשת ממני למחול לבני ישראל על עוון חטא העגל, ואמרתי לך אם יש עשרה צדיקים אני מוחל, ולא מצאת עשרה, ואמרת לי (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדך, כי צדיקים במיתתם קרויים חיים (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעט), והסכמתי ומחלתי. ואם כן כיצד אתה בא אלי עתה ואומר שכיון שאהרן נפטר, שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה, הן אז אמרת להיפך שצדיקים במיתתם קרויים חיים?! על כן בחר לך אחת משנים, אם אתה רוצה אעברה נא, דהיינו שחפצך להכנס לארץ ישראל, מכח הטענה שהצדיקים אינם נקראים חיים. הרי שמכח טענה זו גם אבטל את ה"סלח נא" על עוון העגל. ואם אתה כן רוצה "סלח נא", אם כן הצדיקים נקראים חיים, ושוב אינך יכול להכנס לארץ ישראל.

"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" (ג, כו)

ה' לא נתנו להכנס לארץ למען עם ישראל

שמא תאמר, ומה בכך שיכנס משה לארץ? כבר אמר המקובל רבנו מאיר פפיראש זצ"ל [וכיוצ"ב כתב במדרש יהונתן פרשת פקודי מאמר קכ"א], שהרי אמרו חז"ל שמעשי ידיו של משה לא בטלו, והמשכן שבנה לא נחרב אלא נגנז. וכיון שבשעת החורבן אמרו חז"ל (תנחומא תזריע סי' י"ג) שכילה ה' חמתו בעצים ובאבנים, ואילולי כן כל ישראל נתחייבו כליה חס ושלום. ממילא, אילו היה נכנס משה לארץ ישראל ובונה את בית הבחירה, אם כן אחר כך כשישראל היו חוטאים, בהכרח שתהיה חלילה כליה על עם ישראל, כי הקדוש ברוך הוא לא ישפוך את חמתו על מעשי ידיו של משה רבנו בתור כפרה על עם ישראל, שכאמור מעשי ידיו של משה אינם בטלים, לכן מנע ה' ממשה רבנו שיכנס לארץ. וזהו שאמר משה רבנו לבני ישראל, "ויתעבר ה' בי למענכם", הקדוש ברוך הוא מנע ממני להכנס לארץ- למענכם, כדי להצילכם בשעת כליה.

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (ג, כו)

הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים וא"כ מדוע כאן אמר רב לך

יש להקשות לפי מה שאמרו חז"ל בתלמוד (יבמות סד.) מפני מה עשה הקדוש ברוך הוא את האמהות עקרות, משום שהוא מתאוה לתפילתן של צדיקים. מדוע אם כן אמר הקדוש ברוך הוא למשה "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" ומנע אותו מלהתפלל?

מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ביאר זאת על פי משל. עני פיקח הזדמן לשכונה של אנשים קמצנים, ומכיון שהיה רעב, דפק על הדלת הראשונה שנקרתה לפניו וביקש רק בצל, הן מחירו פרוטה בלבד. לאחר שקיבל בצל ואכלו עשה עצמו כנחנק מן החריפות, וביקש בדחיפות מעט לחם, לאחר שקבל לחם, שוב אמר, וכי אפשר לאכול בלי לשתות?! ואז בלית ברירה נתנו לו, וכך גם אכל וגם שתה. כן הקדוש ברוך הוא, ידע מה שיכול לקרות עם משה רבנו ע"ה בתחילה יבקש מעט ולבסוף יקבל הכל, ולכן כשראה שהתפילות עלו על גדותיהן, אמר לו שיפסיק מלהתפלל, משום שאם ימשיך להתפלל כבר יכמרו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ובהכרח שיסכים לתפילותיו של משה להכנס לארץ.

הרי שמשה חשב לנהוג בחכמה, שבתחילה אמר "אעברה נא ואראה", אני מבקש רק לראות את הארץ, אמר לו השם יתברך "רב לך", אם אתה רוצה לראות, תסתכל מהר, ומשם תראה צפונה ונגבה, אבל לא תיכנס לארץ. וכך גם אמר דוד המלך בתחילה ביקש רק (תהלים פה, ח) "הראנו ה' חסדך", ואחר כך ביקש "וישעך תתן לנו".

מספר וממשיל המגיד מדובנא (אהל יעקב), משל לעשיר אחד שהוצרך לנסוע לחו"ל לרגל עסקיו. כששמע בנו שאביו נוסע לחו"ל, ביקשו שיקחהו עמו. האב הסביר לו שאי אפשר, לפי שהוא יתבטל מלימודיו. אך הבן התעקש ובכה בכי גדול. ידע האב שבנו עקשן ורע מעללים, לפיכך אמר לו, אם תהיה ילד טוב ותתנהג יפה בשעה שאני אהיה בחו"ל, אני מבטיח לקנות לך שעון זהב שלא ראית מימיך. לשמע שמועה טובה זו, שמח הבן והסכים שאביו יסע לבדו. כשחזר העשיר מחו"ל, שאל את אשתו כיצד הבן התנהג. והשיבתו שהוא היה מופרע עד מאוד. אמר האב אם כן לא אתן לו את השעון. כשהבן חזר מבית הספר, הרגיש שאמו סיפרה לאביו את כל מעשיו ומעלליו, ועל כן הבן שהיה חכם, באותה שעה לא דיבר מאומה. כשאביו התיישב וסיפר את החוויות שעברו עליו, והיה לו מצב רוח טוב, אמר הבן בלבו עכשיו זו הזדמנות טובה לבקש מאבא את השעון. אמר לאביו אתה זוכר שהבטחת לי שעון זהב לפני שנסעת, אמר לו אביו נכון, אך כל זה היה בתנאי שתתנהג יפה, אבל כיון שלא קיימת את הבטחתך, לא תקבל את השעון. ביקש הבן מאביו רק לראות את השעון, כשהאב הוציא את השעון התחנן בנו, בבקשה תן לי את השעון, אני מבטיח לך שמהיום והלאה אתנהג יפה. נכמרו רחמיו של האב ונתן לו את שעון הזהב.

כעין זאת אנו מוצאים בעשרת ימי תשובה בתפילת העמידה שמתפללים להקדוש ברוך הוא "זכרנו לחיים", מבקשים שרק יזכור אותנו, משום שאנו מתביישים לבקש יותר מזה. ולאחר מכן כשאנו מקוים שהקדוש ברוך הוא יתן לנו חיים, אנו מודים לו בברכת "מודים אנחנו לך" ולאחר מכן מבקשים "וכתוב לחיים טובים", הרי שמוסיפים על בקשת החיים, גם שיהיו חיים טובים. וכשאנו מקוים שגם בקשה זו נתמלאה, מברכים את ה' "הטוב שמך ולך נאה להודות", ולאחר מכן אנו מבקשים "ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וגזירות טובות וכו'", לא מבקשים רק חיים טובים, אלא גם ברכה ושלום וכו', מרבים בבקשות, משום שסמכנו על רחמיו המרובים, כרחם אב על בנים (עיין במשנה ברורה או"ח סי' תקפ"ב ס"ק ט"ז. ועיין בספר חנוכת התורה).

"רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (ג, כו)

מדוע ה' אמר למשה "רב לך", והלא אפילו חרב חדה וכו'

פירש רש"י (כאן, ומקורו מסוטה יג:), שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר. ועדיין הדברים צריכים ביאור, כי הרי אמרו (ברכות י.) אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו אל יתייאש האדם מן הרחמים, ואם כן מהי התשובה שהשיבו הקב"ה בלשון "רב לך"?

יש לבאר את הדברים על פי מה שפירש השל"ה הקדוש את דברי הגמרא במסכת מנחות (כט:) שכשראה משה רבנו ע"ה את בשרו של רבי עקיבא נשקל במקולין של בשר, עלתה התמיהה בפיו של משה לאמר זו תורה וזו שכרה?! השיב לו הקב"ה: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. וביאר השל"ה הקדוש (בראשית תורה סי' ט') על פי מה דאיתא בחז"ל (בראשית רבה פי"ב סט"ו), שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, אלא שראה שאין העולם יכול להתקיים, שיתף עמה מידת הרחמים. ושאין הכוונה שמתחילה עלה כך ואחר כך נשתנה חס ושלום, אלא הם שתי דרגות הנהגתו יתברך, הראשונה היא שורשית, והיא מידת הדין שבה מתנהג ה' רק עם החסידים, והשניה לשאר העולם. וזהו סוד דקדוקו של הקב"ה עם חסידיו כחוט השערה, כי הנהגתו עמהם במדת הדין היא, וכאותו עולם "שעלה במחשבה לפני", שרבי עקיבא כפי הנהגת עולם זה שעלה במחשבה הוא נידון, ועל כן נענש בחומרה כל כך, וזוכה בזה למתן שכרו מושלם בעולם הנצח, בלא שיעור וקצבה.

במדה זו התנהג הקב"ה עם משה עצמו, ולזה הוא שרמז לו בתשובתו זו בלשון "רב לך", כי אין הנהגתו עמו בעולם הזה כאב עם בנו, אשר בהתעורר רחמיו עליו ישא לפשעו ויעלים עיניו מחטאתו, שלפי גודל מעלתו ראוי הוא להנהגת מידת הדין בעולם הזה, כרב המייסר ומוכיח את תלמידו לחנכו ולזככו ביותר. ולכך אין מקום לריבוי הפצרות ובקשת רחמים מצדו של משה, כי אין מידת הרחמים נפעלת בהנהגת הקב"ה עם משה עבדו. מה שאין כן בהנהגה הכללית של ישראל, אשר בתפילותיו של משה בעבורם הגדיל לעשות ולעורר רחמי ה' עליהם.

"וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר" (ג, כט)

בגיא ר"ת ב'ית ג'אים י'סח א'לקים

הנה בכל מקום שנאמר "בגיא", מוזכר "בית פעור" שהוא מקום עבודה זרה. הביא רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע (בספר ניצוצי שמשון ריש ואתחנן), שיש מכאן רמז למה שאמרו בתלמוד (ברכות נח:) וכן נפסק להלכה (או"ח סי' רכד סי"א), שהרואה בתי עבודה זרה ביישובן אומר "בית גאים יסח ה'". והם, ראשי תיבות "בגיא" ר"ת בית גאים יסח אלקים.

"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (ד, ב)

משל נפלא מהמגיד מדובנא שהמוסיף על המצוות סופו לגרוע מהם

יש בני אדם האומרים שאת כל תרי"ג המצוות אי אפשר לקיים, כי רבים המה. אולם אם נגרע קצת מהם, נוכל לשמור ולקיים. לכך בא הכתוב ואומר "ולא תגרעו ממנו", אפילו בכדי "לשמור" את מצוות ה'. וזהו שסמך "לא תגרעו" לתיבות "לשמור את מצות".

הרב אהל יעקב (כאן בביאורו השני) הביא משל לאדם ששאל כלים משכנו, ותמורת כלי אחד ששאל, היה מחזיר לבעליו שני כלים. ב' כפות בעבור כף, ב' קערות בעבור קערה. התפלא השכן מדוע תתן לי יותר, הלא לא נתתי בידך רק אחד? השיב ואמר, הכלי אשר הבאת אל תוך אהלי, הרה וילד אצלי, ואם כן שלך הוא. כיון שכן השכן הפציר בו שמא צריך אתה גם כלי פלוני היום, ויתן לו כלי אחד, ולמחרתו הביא לו שנים, ויהי היום ויבא אליו ויאמר השאילני נא מנורת כסף שלך הגדולה, כי זבח משפחה היום בביתי, ויתן לו בשמחה גדולה, כי הלא יחזיר לו שתי מנורות. למחרת משבושש שכנו להשיב את המנורה, דפק על דלתו ותבע את המנורה. וזה השיבו מצטער אני אך מקרה רע קרה למנורה כי מתה היא. וזה צועק ולועג, וכי מי שמע כזאת אשר המנורה תמות? ויאמר לו ומי שמע או ראה אשר הקערה תלד, או הקדרה תלד, ואחר שאתה האמנת בי אתמול וקבלת הדברים שהקערה ילדה, כן תקבל ותאמין עתה גם שהמנורה מתה.

הנמשל הינו כך הוא במי שמוסיף מצוות על מצוות התורה, הנה אומר הוא כי המצוה "הרה וילדה", וזה אשר דרכו להוסיף, גם כאשר תבוא לידו מצוה גדולה ויקרה, בתחבולות יעשה ויאמר כי מתה היא, ואין זה זר אצלו. לכן הזהיר הכתוב "לא תוסיפו על הדבר", כי שמא מכך תבואו לידי, "ולא תגרעו ממנו".

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד, ד)

העוסק בתורה בלילה דבק בה' וממילא ביום יצוה ה' חסדו

הקם בחצות לילה ועוסק בתורה, גורם לכפות את הקליפות ואת הסטרא אחרא. וכתב הר"ח כי ידוע כי חטא ועוון חיצוני, מפסיקים בינו ובין אלהיו, והקליפה הקשה יותר מכולן היא המיתה, והשינה אחד מששים מהמיתה, ונמצא שעל ידי שהוא ער ועוסק בתורה משבר את הקליפה מעליו. וזה אומרו, "ואתם הדבקים בה' אלהיכם", דהיינו הקם בחצות לילה, והוא ער, ועל ידי זה דאינו מפסיק בינו לבין אלהיו, חיים כולכם היום, דיקראו חיים, והוא כמו שדרשו (עבודה זרה ג:) אימתי, "יומם יצוה ה' חסדו"? בזמן "ובלילה שירו עמי" (תהלים מב, ט).

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (ד, ד-ה)

כיצד להשיג את הדבקות בהשם?

"אתם הדבקים", אפשר שגדולי ישראל שזכו לסודות עליונות לנשמת התורה, ממילא על ידי דקים להו בשבילי דרקיעא, הם משיגים את הדבקות בה'. אולם כלפי המון ישראל שלא זכו למידה זו, כיצד היא הדרך ל"ואתם הדבקים"? אמר ה', על ידי "ראה למדתי אתכם". לפי שה' בחסדו רצה להיטיב טובה כללית לכל ישראל, ולכך נתן לנו את התורה וכמו שכתב הרמב"ם (לאורך מורה הנבוכים ח"ג).

ח'כמתכם ו'בינתכם ל'עיני ה'עמים ר"ת חולה

חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ראשי תיבות "חולה". כי העוסק בתורה פניו מכורכמים שהתורה מתשת כוחו של אדם, ונראה כחולה. וכשהוא גברא רבא עליו נאמר (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו".

"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (ד, ו)

חכמת עם ישראל

רבי יהונתן אייבשיץ היה ידוע לחכם ופיקח גדול. פעם קרא לו המלך וכה אמר לו, הרי אתה חכם, וחכם עדיף מנביא (עי' ב"ב דף יב:) אם כן תגיד לי, אני רוצה ללכת לעיר אחת, ויש בה שני שערים להכנס, באיזה שער אני אכנס? השיבו רבי יהונתן, אני אכתוב את התשובה בפתק, ונסגור את הפתק, ואחרי שתעבור ותכנס לעיר נפתח את הפתק. לקח רבי יהונתן את הפתק וכתב בו מה שכתב. המלך בחפצו להכשיל את רבי יהונתן כשהגיע אל העיר ההיא, לא ידע להחליט באיזה שער להכנס, לבסוף עלה בדעתו רעיון, וציוה על עבדים שיפרצו את החומה ויעשו שם שער חדש, והוא יכנס משם, וזה בודאי שרבי יהונתן לא העלה על דעתו. אחר כך פתח את הפתק וראה שכתוב שם, מלך פורץ גדר לעשות לו דרך. ובזה נוכח לראות את החכמה הגדולה שיש לחכמי ישראל, וכמו שכתוב בפסוק שהעמים יאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ואפילו שגם אצל הגויים יש חכמה וכמו שאמרו חז"ל (איכה רבתי פרשה ב סי' יג) חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין, אבל בכל זאת חכמה כמו שיש לחכמי התורה אין לגויים. (דרש יהודה).

הפקחות של הגאון ר' שמואל סלנט

בז' באדר בבוקר, נכנסה לחדרו של רבי שמואל סלנט אשה שהתפרנסה מבישול מאכלים לשמחות. חרדה היתה נסוכה על פניה, ובקול רועד סחה לרבה של ירושלים על האסון שאירע: תוך כדי הכנת האוכל לסעודת ההילולא של משה רבנו, האמורה להערך כמדי שנה על ידי אנשי החברא קדישא, התהפך כד החלב וכל תכולתו נשפכה לתוך התבשיל הבשרי, ואני אנה אני באה?

רבי שמואל האזין בקשב, לבו נחמץ על צערה של בת ישראל, קודם לכל, שיגר את אחד ממקורביו שיבדוק את כמות החלב שמצאה את מקומה מחוץ לסיר, על השלחן והרצפה, ושוב ערך את החישוב בעיון, עד שהגיע למסקנה הבלתי נמנעת, שיש בכמות החלב שהתערבה כדי לאסור את כל התבשיל. אמנם, מדובר במקום הפסד מרובה, וגם שעת הדחק, אולם ההלכה בנידון ברורה וחותכת, התבשיל אסור מדין תערובת בשר בחלב.

אמר הרב, לכי לביתך אמר רבי שמואל למבשלת, שובי לכאן בעוד שעה.

מיד לאחר שיצאה, שלח לקרוא אל החלבן, וכשהגיע, סגר רבי שמואל את הדלת במפתח, ובארבע עינים בקשו בכל לשון של בקשה שיגלה לו, ורק לו, אם הוא מרמה ומוהל מים בתוך החלב ומהי כמות המים.

החלבן בא במבוכה, אולם רבי שמואל הוסיף והפציר בו, עד שגילה לו רז זה שהוא מוהל את החלב במים, וקצב את שיעור המהילה. חישב רבה של ירושלים ומצא, כי לאחר שהתרבה שיעור המים, הרי בטל החלב בששים, והבשר מותר באכילה. ואל המבשלת קרא והודיעה, כי התבשיל כשר. אורו עיניה של המבשלת, וסעודת ההילולא התנהלה כבכל שנה בפאר והדר.

"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל וכו' כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (ד, ז)

אמונה היא מהדברים שצריכים חיזוק תמידי

אמר פעם החזו"א לבחור אחד שהיה מבאי ביתו: לפעמים רואים אנו אדם השומר תורה ומדקדק במצוות, ופתאום פורק הוא מעליו עול תורה, ונדמה לנו שמִפְנֶה זה בא לו בפתאומיות. אך האמת היא שהדירדור החל לפני זמן רב, כי האמונה אצלו נחלשה מזמן, ורק בכוח הסביבה החזיק מעמד כלפי חוץ.

כאשר יצא הבחור לדרכו, נטרד במחשבתו מדוע כה דיבר אלי הרב, ומה היתה כוונת החזון איש בדבריו? משהגיע לביתו פגש את חברו וסיפר לו את דברי הרב, וגם את תמיהתו, מדוע אמר לו הרב כך. יעץ לו חברו לשוב לבני ברק לחזו"א ולבקש הסבר על הדברים. ואכן כך עשה, מרן החזון איש קידם את פניו בחיוך ואמר, בוא ואפרש לך את דברי: אמונה - היא מהדברים שצריכים חיזוק תמידי, ואם אין אדם מחזק את אמונתו, היא נחלשת ואחריתה מי ישורנה, על כן יש לחזק אותה על ידי אמונה חושית.

הנה הגמרא (ברכות ה:) מספרת על רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, אמרו לו חכמים שיעיין במעשיו, אמר להם, וכי חשוד אני בעיניכם שיש בי עוון? אמרו לו, וכי חשוד הקב"ה שיענישך ללא דין? ועוד אמרו לו, שלא נתן לאריסו את הזמורות המגיעות לו, קיבל עליו לתקן את הדבר, ומיד חזר החומץ ונעשה יין, ויש אומרים שהחומץ התייקר ונמכר במחיר היין.

אם דבר כזה היה קורה אצלנו, אמר החזון איש, היינו מחפשים סיבה טבעית לכך, לא כן חז"ל שידעו שרק כך יצליחו למנוע את הישנות המקרה, כך רוכשים אמונה חושית. (מובא בספר מוסר חכמים השלם ח"ח ואתחנן עמ' קפ"ב)

על השגותיו הנפלאות של רבנו הגר"א זצ"ל בתורה מספר תלמידו הג"ר ישראל משקלוב זצ"ל בהקדמה לספרו פאת השלחן, לך ראה שם כי נפלאים הדברים, שם מספר גם על הניסים והנפלאות שאירעו עימו, ותתחזק באמונה.

"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (ד, ז)

בכל מקום שתלך יש לך אלהים שהוא קרוב אליך

מובא במדרש (דברים רבה ואתחנן פ"ב סי' ט"ז): אמר רבי תנחומא, מעשה בספינה אחת שנסעה בין גלי הים, וכל נוסעיה היו עובדי כוכבים מלבד יהודי אחד שנסע בה. בהגיעם לאחד מאיי הים, נתנו הנכרים מעות ליהודי, וכה ביקשוהו, עלה נא ליבשה והבא לנו משם דברי מאכל ומשתה. אמר להם היהודי, אכסנאי אני, וכי מכיר אני להיכן אלך, כמוני כמוכם ואין לי מכירים בעיר הזאת, מנין אדע להיכן אלך. השיבו לו הנכרים, בכל מקום שאתה הולך אלהיך עמך. הרי "אשר לו אלהים קרובים אליו", כלומר לא תוכל לומר שהנך כאורח הנמצא כאן לבד, כי לעולם אינך לבד, שהרי בכל מקום שתלך יש לך אלהים שהוא קרוב אליך, ונמצאת מהלך תמיד יחד עם ה' ולעולם אינך יחידי בדד.

אמור מעתה, אם ערלים הללו הבינו כן, מה נאמר אנו בניו רחומיו של הבורא, כמה יש לנו להשריש בקרבנו שהקב"ה הולך עמנו בכל צעד ושעל והכל ממנו.

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (ד, ט)

מצות שמירת הגוף כדי לשמור על הנפש

כתב בספר מוסר חכמים השלם (כאן) מפסוק זה דרשו רז"ל (עיין ברכות לב:) שמחוייב כל אדם לשמור את גופו מסכנה, וליזהר בבריאות גופו, וכן מהנאמר להלן (ד, טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. ונראה שהזהירה תורה על שמירת הגוף בלשון של שמירת הנפש, להורות תכלית חובת הזהירות בבריאות הגוף, בהיות הגוף משכן לנשמת האדם, ואם יתרשל האדם בשמירת גופו, לא תמצא נפשו מרגוע ואומץ לעבוד את יוצרה כראוי לפי ערך מדריגתה. ומכאן יש להזהיר על אותם השוקדים ביותר על בריאותם וחוסן גופם, שלא יעשו העיקר טפל והטפל יהיה להם לעיקר, ולא ישכחו חובתם בשמירת מצוות הנפש בהתעסקם בשמירת גופם. כי עיקר שמירת הנפש, בריבוי תורה ומצוות היא, והם מזונו הרוחני של האדם אשר בה תתקיים נפשו, ואין הגוף אלא אמצעי לקיום הנשמה בעולם החומרי. אמנם אין לזלזל בבריאות הגוף, שהוזהרנו בזה מאד, וכבר הזהיר על זה אותו גאון וצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל כי מדרכי היצר ופיתויו, להסית החולים אשר ימעט כוחם, ויחסר בטבעם המזג, עד שכבר אינם מתפתים לעבור על מצוות התורה, כאשר בהיות רתיחת דם הנעורים תוסס בהם, אז גם בחולה שאי אפשר לו לקיים המצוות, יפתם היצר להתעצל בדרכי הריפוי, ולהתרשל על כל פנים ממצות עשה דשמירת הגוף, ויכשילם בזה לעבור על רצונו יתברך, ועל כל אדם להישמר מעצת יצרו ותחבולותיו.

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (ד, ט)

להיזהר משכחת התורה על ידי חזרה על לימודו

המשנה באבות (פ"ג מ"ח) אומרת, רבי דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר (כאן) "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". עד כאן. ועל כן ודאי שאסור לאדם לתת לעצמו רפיון במשך כל ימי חייו מלימוד התורה, שאם כן יוכל לשכוח את הלימוד ולהתחייב בנפשו. ובאמת כיצד יוכל האדם להיזהר שלא לשכוח את הלימוד? רק על ידי החזרה על מה שלמד, שאם הוא חוזר, הלימוד משתמר אצלו, ואם לאו הוא שוכח, וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין דף צט.) הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר.

מביאים רמז מהכלי יקר (כאן) שהגימטריא של המילה "שכח" היא במאה ואחד יותר מהמילה "זכר", וזה רמז שמי שרוצה לבטל מעליו את השכחה, ילמד ויחזור ק"א פעמים, ואז כשיפחות ק"א מ"שכח" ישאר בידו "זכר".

ועוד אומר הכלי יקר רמז בפסוק השמר לך ושמור נפשך מאד הגימטריא של ראשי התיבות של הפסוק עולה ק"א, והמילה של "לך" מתחילה באות ל', והל' רומזת ללימוד. לכך רומז כאן הפסוק, שילמד את התורה ק"א פעמים, "פן תשכח את הדברים", ועל ידי החזרה של הק"א פעמים לא ישכח.

המגיד מדובנא (באהל יעקב כאן) מביא על כך משל לאדם שהיו לו הרבה מכונות, ולא ידע כיצד מפעילים את המכונות, הלך לאדם שיודע לעבוד במכונות האלו ואמר לו: בוא נעשה שותפות, אני אביא את המכונות ואתה תעבוד בהם, ונחלוק ביחד בשכר. ומשהסכימו, נתן לפועל בית מיוחד שישב שם לבד עם המכונות ויעבוד. יום אחד בא בעל הבית לבקר את הפועל בעבודה, וראה אותו יושב בטל ולא עובד. שאל אותו, מדוע אתה לא עובד? אמר לו הפועל, לפני מספר שבועות אבד לי חלק באחד המכונות, ולכן אי אפשר להפעיל את המכונות כך. בעל הבית בשומעו זאת החל צועק עליו, מה זה שאתה לא עובד כבר כמה שבועות?! אמר לו הפועל, אל תדאג על החלק שחסר לך במכונה ונאבד אני אשלם לך. השיב לו בעל הבית, אני לא צועק בשביל החלק הזה, אלא על כך שאתה מזלזל בעבודה ומתעסק בה מתוך התרשלות, שאילו העבודה היתה חשובה לך, היית מקפיד לשמור על כל החלקים שבאו לידך שלא יאבדו.

הנמשל לכך הוא אדם השוכח דבר אחד ממשנתו, התביעה עליו היא לא רק על הדבר הזה ששכח, אלא שזה סימן שהלימוד אינו כל כך חשוב אצלו, שאילו היה חשוב לו, לא היה מזניח אותו ולא היה לו רפיון, אלא כל הזמן היה חוזר על לימודו כדי שלא ישכח ויאבד את מה שכבר למד.

"וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי" (ד, י)

תפילת הח"ח להצלחת ספרו המשנה ברורה

בספר עונג לשולחן שבת, מביא מעשה נפלא. אף שצום שבעה עשר בתמוז, לא פסח על הישיבה הקדושה בראדין, בהיכל הישיבה בעיירה הליטאית "ראדין" ישבו הבחורים תלמידי הישיבה הקדושה ושקדו על תלמודם בהתמדה, למרות הצום והשרב הכבד, משתדלים לבל יסורו לרגע קט מדברי התורה הקדושה, על אף שהפעם קשה הדבר שבעתיים, עקב הצום והחום המעיק ההולך וגובר בתוך היכל הישיבה הצפוף גם ככה.

שניים מהתלמידים לא עמדו בקושי, הם אחזו בעיצומה של סוגיה קשה ומורכבת הדורשת ליבון מעמיק ומרוכז. החום והצום המתיש עשו את שלהם, הם איבדו כל כיוון בין כותלי הישיבה ולפיכך החליטו לצאת קצת לאויר הצח, לנשום אויר מלוא ראותיהם שיספק אנרגיה להמשך לימודם, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה כח:) שמעתא בעא צילותא.

יצאו השניים אל מחוץ לכותלי הישיבה בהליכה רגלית, כשהם משוחחים ומלבנים יחדיו את הטעון ליבון. אט אט הרחיקו לכת עד שלא הרגישו עד כמה הרחיקו, והמשיכו לצעוד בין השטחים החקלאיים שדות מוריקים מחוץ ליישוב.

לפתע שמעו קול בלתי מוכר הקורא להם לשלום, הם פנו לעבר הקול הקורא להם, לתדהמתם, היה זה הגוי שהשדה אשר בו הילכו נמצאת בבעלותו. הם השיבו לו לשלום, והתכוננו לשנות את כיוון הליכתם ולחזור מיד לעיירה. ואז, ללא הודעה מוקדמת שאל אותם הגוי שאלה אשר השאירה אותם מופתעים, "איך מרגיש ישראל מאיר?"

השניים לא האמינו למשמע אזניהם, גוי זר שואל לשלום רבם הנערץ רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים" מראדין, ועוד מעיז לבטא את שמו הפרטי כמי שמכירו מאז ומעולם... הגוי שהבחין בארשת ההפתעה שעל פניהם, הבין שהוא חייב להעניק להם הסבר על פשר שאלתו התמוהה.

"בוודאי מעוניינים אתם לדעת כיצד מכיר אני את רבכם ואף יודע את שמו, הסכיתו ושמעו", והשניים כיבדוהו והאזינו לסיפורו, "ברשותי יש שדות מוריקים, צאן ובקר אשר מידי יום מטפל אני בהם. מידי בוקר עם עלות השחר יוצא אני מביתי לכאן ומתחיל לעבד את השדות שברשותי. יום אחד כאשר התקרבתי לשדה שמעתי מכיוון היער הסמוך קולות מוזרים שנדמו כיללות של זאב, פחדתי וחששתי שהזאב עלול לחדור לעבר דיר הצאן שברשותי. לא השתהיתי, תפסתי מקל ורצתי לכיוון הקולות בכדי להבריח את ה"זאב" מהמקום לפני שיהיה מאוחר.

התקרבתי יותר ויותר לעומק היער, ואז השתוממתי להיווכח שאין אלו קולות של זאב, היו אלו קולות אנושיים של אדם בשר ודם השוכב על אדמת היער וממרר בבכי... לאחר שנרגעתי מהמחזה שהתגלה לנגד עיני, ניגשתי קרוב אל אותו אדם לראות האם זקוק הוא לעזרה. ביקשתי ממנו שיסביר לי מה הוא מחפש כאן ביער, ועל מה ולמה הוא ממרר בבכי רם כל כך?!

אותו אדם קם ונעמד על רגליו, והנה לעיני נגלתה דמות של חזות יהודית. היה זה יהודי מבוגר בעל זקן ופאות, עיניו אדומות מבכי, וכך אמר לי, "בבקשה ממך, מחול לי על שהפרעתי לך. שמי הוא 'ישראל מאיר' ואני גר כאן בעיירה ראדין הסמוכה. ואם תשאל על פשר בכיי, ובכן, לאחרונה הדפסתי ספר שמסביר את ההלכות של היהדות כדי להקל על בני עמי בלימוד ההלכות וקיומן, ולכן באתי לכאן להתפלל ולבקש מבוראי, שהספר אשר יצא מתחת ידי, לא יגרום מכשול חס ושלום לאף יהודי, ושבני האדם לא יטעו בהבנת ההלכה ובקיומה חס ושלום"...

הגוי סיפר את סיפורו בפני הבחורים הנדהמים, כשהוא מפטיר, "עד היום אני אחוז התפעלות מרבכם הנערץ, עד כמה אדם מסוגל לדאוג עבור עמו".

היה זה עם סיום הדפסת ספרו הגדול של ר' ישראל מאיר מראדין ה"משנה ברורה", שבמשך עשרות שנים עמל ויגע על חיבורו על מנת להקנות את ההלכה הברורה והצרופה לכלל ישראל. החפץ חיים ידע את הסוד הגדול, רק על ידי תפילות תחינות ובקשות בין האדם לבין קונו, אפשר לפעול להשלמת המטרה, כדי שעם ישראל יצעד על פי ההלכה ושלא יגרמו שום מכשולים חס וחלילה.

לאחר תפילה שכזו, אין פלא שהספר "משנה ברורה", הוא כיום ספר היסוד בהלכה המקובל והנפוץ ביותר בקרב עם ישראל.

השניים נפרדו מן הגוי לשלום, כשהם מודים לו על סיפורו הנפלא וחזרו חזרה לישיבה. אותו יום למדו שיעור מוסר נפלא על רבם הנערץ ועל מה שניתן ללמוד ממנו, אהבת ישראל תמימה וכח תפילה חזקה, מתנות נפלאות קיבלו ביום המיוחד יום שבעה עשר בתמוז.

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (ד, טו)

השומר את התורה הקב"ה ישמור את נשמתו

הביאור בפסוק הזה, הוא מפני שאין לנשמה תמונה, כי היא מקורה מהקב"ה שאין לו תמונה, וכך גם התורה ניתנה בדיבור בלא תמונה, ולכן אומר משה רבנו אם תשמרו את התורה, הקב"ה ישמור על הנשמה שלכם.

"פֶּן תַּשְׁחִתוּן... וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וגו', אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (ד, טז-יט)

מדוע אין ה' מעקר את העבודה זרה?

אמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה דף נד:), שאל פילוסוף לרבן גמליאל, כיון שה' לא רוצה בעבודה זרה, מדוע אינו עוקרה? השיב לו, אם היו עובדים רק לעץ ואבן אין הכי נמי, אבל הם עובדים לשמש וירח, וכי יאבד עולמו מפני השוטים? ואם יעקור עץ ואבן, וישאיר שמש וירח, אז עובדי החמה ולבנה יאמרו, שמכיון שנעקרה עבודה זרה של עץ ואבן ונשארו השמש וירח שהם עובדים, הרי זו הוכחה שהם אלהים אמת. ודבר זה מרומז כאן בפסוקים שאמר השם יתברך שלא לעבוד לשום "תבנית" כנאמר (פסוקים טז-יח) "תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה וגו', תבנית כל רומש באדמה, תבנית כל דגה" וגו'. ואם תאמר למה לא עוקר כל תבנית עץ ואבן, וישארו חמה ולבנה? לזה ממשיכה התורה ואומרת (פסוק יט) ופן תשא עיניך השמימה "וראית את השמש והירח", ולכן תאמר מכיון שנעקרו עץ ואבן, ונשארו חמה ולבנה ראוי לעבדם, ואם תאמר יעקור גם חמה ולבנה, לכן אמר (שם) "אשר חלק ה' אלהיך לכל העמים" ופירש"י ז"ל (ומקורו מהגמ' במסכת מגילה ט:) על הפסוק "אשר חלק", להאיר להם. היינו שכיון שהמאורות מוכרחים להאיר את העולם, מוכרחים להשאירם.

"אשר חלק" להחליק את עובדי הע"ז מן העולם

פירוש נוסף "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים", מבארת הגמ' בעבודה זרה (דף נה:) שה' נתן לעובדי העבודה זרה את כל אלו "להחליקם בדברים לטורדם מן העולם", דהיינו כדי להטעותם בהבליהם. וכך מביאה הגמ' מעשה בעבודה זרה שהיתה במקומם, שבשעת בצורת היתה מגיעה בחלום ואומרת להם שאם ישחטו לכבודה אדם, ירד גשם, ונתקיים. וכן היו הולכים שם חולים ומתרפאים. וביארה הגמרא שכך סיבבה ההשגחה העליונה כדי לטרדם בהבליהם ולאבדם. כי באמת בלאו הכי היה מוכרח החולה להתרפא כפי הזמן שנגזר עליו ולא שהעבודה זרה ריפאה אותו. כמו שנאמר (דברים כח, נט) "וחולאים רעים ונאמנים", שהם נאמנים לצאת מהאדם בזמן הקבוע, ואילו עובדי העבודה זרה חושבים חס ושלום, שהעבודה זרה שלהם ריפאה אותם.

"וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְגו', אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים וְגו', וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה" (ד, יט –כ)

אם עם ישראל היה תחת השפעת המזלות, כלל לא היו

כתב הגר"א, אין מזל לישראל, כי כל המזלות הם נגדיים לישראל, והרי על פי המזלות לא היה ראוי להיות בן לאברהם אבינו, אלא שהקב"ה הגביה אותו מעל המזל, ואם כן לפי המזלות לא היו ראויים ישראל להיות כלל בעולם.

רמז לכך מצינו בפסוקים: "וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים", היינו המזלות, "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים", כי אומות העולם נתונים להשפעתם של המזלות, "ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה", הרי שעם ישראל אינו נמצא כלל תחת השפעת המזלות, שהרי על פיהם לא היה לו מקום בעולם, אלא עם ישראל נתון אך ורק להשגחת השם יתברך.

"וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (ד, כט)

את התורה צריך גם לבקש וגם לדרוש

הגר"א (משלי א, כח) מבאר את הפסוק לגבי עסק התורה. הפסוק מלמדנו שלעסק התורה צריכים שני דברים, הראשון הוא שעלינו "לבקש" ולהתחנן אל ה' שיעזור לנו להשיג את התורה, והשני הוא שיש לנו "לדרוש" ולחקור את התורה ביגיעה ובעמל רב.

"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ " (ד, ל)

"בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה", הרי בודאי זה מפני שיש לו יתברך געגועים גדולים אל בניו, ולכך "ושבת עד ה' אלהיך"

אמר המגיד מדובנא (באהל יעקב) על הפסוק כאן, שיש בזה סוד גדול, שמסר משה רבינו עליו השלום סימן לעם ישראל, שיהיה זמן שיצעקו אל ה' לכלכלם לחם רעבונם, ולא ישיגו את מבוקשם, ויבואו חס ושלום להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כי הלא הוא שומע תפילות כל פה, לכך על זה בא ואמר "בצר לך ושבת עד ה' אלהיך".

ויובנו הדברים על דרך משל לשר גדול אשר בנו חטא עליו חטאה גדולה, ומפני כך הוכרח אביו לגרשו אל ארץ אחרת למרחקים. ויען כי רחמי האב גדולים מאד על בנו, היה האב מערים ושולח לו מתן בסתר, כדי שלא ימות ברעב, בכל שבוע או חודש היה שולח בדרכים שלא יוודע כי ממנו הדבר, סכום מספיק, שיוכל בנו לכלכל את רעבון נפשו. ויהי כי ארכו הימים והשר הולך בפנים זועפות, כי נעצב אל בנו וגעגועיו אליו גברו עד מאוד. ולכתוב לו שיבוא אל ביתו אין זה מדרך הכבוד, כי על הבן לחזור בתשובה תחילה ולבקש את סליחתו. ועל כן היה הולך במר לבו ונאכל חצי בשרו. ויקרב אליו אחד מהשרים ויאמר לו אדוני, אני מכיר בך ויודע את נפשך כי יש לך געגועים על בנך, ולכתוב לו אגרת אין נאות לכבודך, אבל שמע ואיעצך והנער יבוא מעצמו. נפשי יודעת כי פרנסת בנך ודאי רק מידך, לכן כל עוד אשר ארוחת שולחנו לפניו, הוא יושב שמה ואינו שב לפניך לבקש את סליחתך כי קשה עליו לשאת עלבון כזה. ברם עתה השב נא ידך אל חיקך, ואל תשלח לו מהיום פרנסה, וכאשר לא ימצא פרנסתו, בהכרח יכניע את לבבו הערל, ויבוא אליך ויפייס אותך להשיבו אל שולחנך.

הנמשל הינו, כי בעת החורבן גברה מידת הדין עלינו, עד כי נתקיים בנו מאמר (ירמיה טו, א) "שלח מעל פני ויצאו", ה' בעוונותינו הרחיקנו מעל שולחנו, ונתרחקנו מעל אדמותינו, ואבינו שבשמים הלא רחמיו מרובים ובכל צרותינו לו צר, ובהכרח גם היום הוא מכלכל אותנו ונותן לנו די מחיתנו, וגם אם לא בסיבות קרובות, הרי שעושה כן בסיבות רחוקות, כי על כל פנים מפרנס אותנו שלא נמות ברעב חס ושלום. אמנם עתה בראותנו כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, עניים ואביונים מבקשים לחם ואין, אין זאת אלא כי גדלו רחמי אב על בניו וגברו געגועי אבינו שבשמים אלינו עד מאד, כמאמרם (ברכות ג.) "מה לו לאב שהגלה את בניו". אולם שיבוא הקב"ה ויפייס אותנו, אחר המעשים ואחר הנאצות הגדולות אשר עשינו לפניו, זה ענין בלתי נאות. לכן אין עצה אחרת לפניו רק מזאת, שיפסיק לשלוח לנו את מחייתנו, למען נתעורר אנחנו לקום לבוא אל מלכנו יתברך להתחנן לו להשיבנו אל מעון קדשו. וזהו הנאמר כאן, "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה", שאז ודאי הוא מפני שיש לו יתברך געגועים גדולים אל בנו יחידו, ולכך "ושבת עד ה' אלהיך".

עם ישראל המשולים לזית הנותן שמן ע"י כתישה נותנים פריים ע"י היסורים

אומות העולם אין להם קדושה כלל ועיקר, ולכן אינם נתקנים על ידי יסורין, כי אומות העולם הם כדוגמת אילני סרק שאין להם שמן כלל ועיקר, ועל כן אפילו שיכתשו אותם בכל מיני כתישה, בודאי שלא יצא מהם שום דבר טוב, שהרי אינו מצוי בתוכם שום דבר ואין בהם תועלת. אבל אנחנו עם ישראל כדוגמת הזיתים הנותנים את שמנם על ידי כתישה, ולכן יש לנו יסורין כדי להוציא מאיתנו את המיטב. וזה סוד הכתוב (חבקוק ג, ו) "ראה ויתר גוים". ה' ראה את הגויים והתיר להם את הכל, ולא חשש לייסרם, כי אין דבר טוב יוצא מהם על ידי יסורין, מאחר שהם כלים ריקים ובורות נשברים אשר לא יכילו המים.

"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (ד, ל)

ה' מבטיח לבניו שיעזור להם כשישובו אליו באחרית הימים

בפסוקים אלו רואים אנו כמה גדולים ורבים רחמיו של הבורא על עמו ישראל, וכמה גדולה אהבתו לבניו! שהנה לאחר כל האזהרות מפני החטאים והעונשים הצפויים לעוברי רצונו, ה' יתברך מזכיר לעמו, שאף אם יי ענשו ויתרחקו מעימו, עדיין פתוחה לפניהם הדרך לשוב אליו ולשמוע בקולו.

בספר מנחה בלולה מבוארים הדברים במשל נפלא. מעשה בבן מלך שפנה אל אביו ביום מן הימים, שברצונו לראות עולם ולפתוח את אפיקיו אל מקומות רחוקים וזרים. "אפליג בים", תאר את תוכניותיו כשעיניו בורקות, "אקח עימי סחורה בכמות גדולה, אסע ואמכור אותה ברחבי העולם, ואהיה עשיר גדול". "הו, בני", ניסה המלך למתן את התלהבותו, "דע לך שלא הכל זוהר כל כך... מסע בים הוא מסע מסוכן ביותר, הים נראה לך לפעמים כחבר, אבל לפעמים רבות מאד מתגלה הוא בבוגדנותו..." "גם שודדים נמצאים בים, וביבשה אנשי דמים ומרמה, חזור בך בני". אך המילים נפלו על אזנים אטומות. הבן היה נחוש בדעתו לנסוע, ויהי מה. לבסוף אמר לו המלך "רואה אני כי אינך רוצה לשמוע בקולי, לך אפוא, ועשה ככל שיעלה על דעתך, אינני מברך אותך שתצליח... אבל דבר אחד אבקש ממך, כשהשטויות שאתה בוחר לעשות יתנקמו בך, ואתה תענש חמורות עליהן, אנא ממך, אל תתבייש לבוא אלי ולבקש ממני סליחה, אל תתבייש לחזור אלי ולבקש ממני עזרה, אני מבטיח לך שאעזור לך!...".

זהו מה שאומר כאן הקב"ה לכנסת ישראל, כשיהיה צר לכם, וכל הדברים הללו ימצאוכם באחרית הימים, אנא מכם, אל תתנו לבושה מפני להמשיך ולהרחיק אתכם ממני! שובו אלי, בקשו את סליחתי, ואני אעזור לכם ואשוב אליכם.

"בַּצַּר לְךָ וגו' בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (ד, ל-לא)

אין ישראל נגאלין אלא מתוך חמישה דברים

מכאן אמרו אין ישראל נגאלין לעתיד לבוא אלא מתוך חמישה דברים, שנאמר "בצר לך", הרי צרה, "ושבת", הרי תשובה, "כי אל רחום ה' אלהיך", הרי רחמים, "ולא ישכח את ברית אבותיך" הרי זכות אבות, "באחרית הימים", הרי הקץ.

כיוצא בזה איתא בירושלמי (תענית פ"א ה"ה): אף לעתיד לבא אין ישראל נגאלין אלא מתוך תשובה, מתוך רחמים ומתוך זכות אבות, וכן הוא אומר "בצר לך ושבת", זו תשובה, "כי אל רחום", זה רחמים, "ולא ישכח את ברית אבותיך" זו זכות אבות. ומפורשים הדברים גם ברמב"ם (פ"ז מהל' תשובה ה"ה) שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין. (מספר מוסר חכמים השלם ח"ח ואתחנן עמ' קמ"ד).

הוכחה מהזוהר כי המשיח עומד בפתח

בזוהר הקדוש (זוהר חדש ח"א דף מ ע"א) כתוב, אי יחזרון בתשובה רישי כנשתא, או חדא כנשתא, בזכותם יתכנש כל גלותא. [תרגום, אם יחזרו בתשובה ראשי כנסיות, או כנסיה אחת, בזכותם תתקבץ כל הגלות.] הרי, שדי בהתעוררות של ציבור או קהילה אחת מישראל, כדי לעורר את רחמי השם יתברך וזכות אבות, ולקרב על ידי זה את עת גאולתנו ופדות נפשנו. וכהיום שכל עין רואה שמתגלים ניצוצות מאור התשובה, יש לנו לצפות בקרוב לביאת משיח צדקנו, אשר הנה הוא עומד אחר כתלנו.

"אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (ד, לד)

ז"ך תיבות בפסוק לרמוז שזכות ז"ך אותיות התורה הגינו לישראל

בפסוק זה בו מתוארים הניסים והנפלאות שעשה ה' עימנו בהוציאנו ממצרים, יש מנין ז"ך תיבות, לרמוז, שז"ך אותיות התורה, הן שהגינו עלינו להוציאנו ממצרים ולעשות לנו את כל הניסים הללו. גם יש בפסוק קי"ט אותיות, ועם הכולל ק"ך, רמז לק"ך צרופי אלהים שעשה הקב"ה על ידיהם שפטים במצרים.

"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (ד, לה)

סגולה גדולה נפלאה מאת ר' חיים מוולאז'ין הפעולות ישועות

כתב רבנו חיים מוולאז'ין בספרו נפש החיים (שער ג' פי"ב) ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה, להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר, הלא ה' הוא האלהים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם, וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל עם שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.

מובא בילקוט לקח טוב (ואתחנן עמ' קלט) וכן סיפר הגאון הרב רפאל שפירא זצ"ל. יום אחד הגיע בבהלה לביתו של הגרי"ד סלובייצ'יק זצ"ל בעל בית הלוי, אחד הסוחרים שבעירו וסח בפניו את דאגתו, המשטרה המקומית עורכת עתה חיפושים אחרי סחורה מוברחת, והאיש שתמצא אצלו סחורה, צפוי לעונש גלות בסיביר. ועתה גדול פחדו שכן חנותו מלאה סחורה מוברחת והמשטרה בודקת חנות אחר חנות ומה יוכל לעשות כעת. מששמע הגרי"ד את הדברים, הוציא מארון הספרים ספר נפש החיים, והחל ללמוד עם האיש את ענין הסגולה הנפלאה (שער ג' פי"ב), שכאשר נמצא אדם בצרה גדולה או מפחד מהשלטונות יתאמץ בכל לבבו, ויחשוב שאין עוד מלבדו רק הוא בלבד, וכך יכוין בכל נפשו ומאודו וינצל. לאחר שעתיים רצופות של לימוד, הופיעה בבית הרב אשתו של בעל החנות ובפיה בשורה, ניצלנו אמרה, השוטרים סיימו זה עתה את בדיקת החנויות, ועל החנות שלנו דילגו. וכך היה המעשה: בהגיע עת הצהרים, סיימו השוטרים לבדוק את החנות הסמוכה לחנות שלנו, ואז החליטו לעשות הפסקה במלאכתם. וכדי שידעו היכן להמשיך אחר ההפסקה, עשו סימן על חנותנו. משנגמרה ההפסקה התעורר ויכוח בין השוטרים האם הסימן מציין את המקום שבו סיימו את מלאכתם לפני ההפסקה, או שמא זהו סימון של החנות אשר ממנה עליהם להתחיל את המלאכה אחר הצהרים. לבסוף הוכרע הויכוח כדעת האומרים שחנותנו כבר נבדקה, ובדרך זו עזרנו ה' וניצלנו, סיימה האשה. כל זה אירע באותה שעה שבעל החנות ישב והגה בסגולה הנפלאה ודבק במחשבה של אין עוד מלבדו.

"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (ד, לט)

כיון ש"ידעת היום" והשגת את הבורא יותר מאתמול חזור בתשובה על יום קודם

ביאור נפלא בפסוק זה, כתב הרה"ג רבי ישראל מנחם קיהן זצ"ל, בעל המנחת ישראל, כשהוא מקדים את הסיפור הידוע (הובא בספר סידורו של שבת חלק ב' פרק ג' מאמר ה') על רבי סעדיה גאון, שפעם אחת בא לביתו אחד מתלמידיו ומצא אותו מתגלגל בשלג, והיה התלמיד עומד ומשתומם על המראה אשר לפניו. בקול רועד שאל את רבו, כלום רבנו חטא כל כך, חס וחלילה, עד שיצטרך לתשובה כזאת של יסורים וסיגופים קשים? ואם הדרת כבודו, שמעולם נשמר מכל משמר אף מעבירה קלה שבקלות, מסגף עצמו כך, מה נעשה אנחנו אזובי הקיר המלאים פשעים ועוונות עד ממעל לראש?

השיבו רבי סעדיה גאון, דע לך תלמידי, אמנם כן, יודע אני שאין בי עבירה כזאת שאצטרך חס ושלום לזה, אך למדתי דרך זו מבעל בית פשוט, ומעשה שהיה כך היה:

פעם הזדמנתי לבית מלון אחד שלא ידעו שם מי אני, וכיבדני בעל הבית כערך הכבוד שעושים עבורו איש המוני. והנה אחר כך יצא הקול בעיר שאני באתי לשם, ונאספו כל אנשי העיר לכבדני בפאר וכבוד. בראות בעל הבית איך שמרבים בכבודי, החל גם הוא להרבות בכבוד ויקר כפי השגת ידו ולמעלה מזה. והנה בבוא היום שהתכוננתי לעזוב את המלון ולשום לדרך פעמי, נפל לרגלי ובכה והתחנן שאמחול לו על שפגע בכבודי. ואשתומם ואומר לו, וכי מה חטאת לנגדי שאמחל לך? אדרבה כיבדת אותי עוד יותר ממה שביכולתך! השיב בעל הבית לעומתי, אני מפייסו על השעה הראשונה שעוד לא ידעתי מיהו כבודו, וכיבדתי אותו רק כאיש המוני, בהעדר ידיעתי את מעלת וגדולת רבנו, על זה אני נופל לרגליו ומבקש את סליחתו.

דברים אלו של בעל הבית, סיים ר' סעדיה באוזני תלמידו, נכנסו וחדרו אל מעמקי לבי ונשאתי בעצמי קל וחומר: אם בכבוד של בשר ודם כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בכבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבכל יום ויום שמתווספת בי הכרה בגדלותו וברוממותו, דבר שאתמול עדיין לא השגתי, בוודאי שצריך אני לחזור בתשובה על יום אתמול, שלא עבדתי אותו באותה אהבה ויראה שיש בי היום!

ומכאן יש לבאר את כוונת הפסוק שלפנינו (ד, לט) נאמר, "וידעת היום והשבות אל לבבך". והנה ה"ידיעה" בהכרת מלכותו שנוספת לאדם היום, ושאתמול עדיין לא השיגה, היא לכשעצמה צריכה להביאו ל"והשבות אל לבבך", דהיינו, לחזור בתשובה על יום אתמול שאז לא הגיע עדיין לאותה הכרה, וממילא לא היתה בו אותה אהבה ויראה, ולכך לא עבד את ה' כמו שצריך, בזמן שהיה עליו לעבדו בהתאם להכרתו היום. וכן מחר יצטרך לעשות תשובה על שהיום לא עבד את הקב"ה די הצורך, על פי מידת ההכרה שישיג את האדם בכבודו יתברך, וכן בכל יום.

ואולי משום כך סמכו אנשי כנסת הגדולה ב'שמונה עשרה' את ברכת התשובה לברכת אתה חונן לאדם דעת, ללמדנו שאחרי כל ההוספה בדעת, צריכים תשובה מחדש.

"בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (ד, לט)

מוסר גדול הנלמד מהפסוק

מפסוק זה לומדים דברי מוסר וחכמה, על הדרך הנכונה בניתוב דרך חיי האדם, הליכותיו ומעשיו עלי אדמות.

"בשמים" - כשמדובר בענייני שמים, בעניינים רוחניים, במידות טובות וכדומה, עליו תמיד לשאת את עיניו "ממעל" - כלפי אותם האנשים שעומדים מעליו, שהם נמצאים במדרגות גבוהות ממנו. דהיינו שעליו ללמוד ממעשיהם ולחתור ולהתעלות כמותם לדרגות רוחניות גבוהות ונאצלות. במקרה דנן הקנאה חיובית, באשר כתוב (בתרא כא.) "קנאת סופרים תרבה חכמה".

לעומת זאת "ועל הארץ" - בעניינים ארציים וחומריים, כמו פרנסה וכדומה, עליו להתבונן "מתחת" ־ אל אלו שמתחתיו, המסכנים ממנו, שמצבם קשה משלו, ועל ידי כך, יהיה שמח בחלקו.

"אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי" (ד, מג)

"את בצר"- כל הצר, "במדבר" בעוון הדיבור

מובא בתורת החיד"א (לב דוד פרק י"ג) דברי התנא דבי אליהו רבה (פרק י"ח) שכל הצרות והשמדות שבאו על ישראל בכלל ובפרט, הן בעוון ביטול תורה, שנאמר (מיכה א, ה) "בפשע יעקב כל זאת", וזה נרמז כאן בפסוק "את בצר" בצר מלשון צר, דהיינו כל הצרות "במדבר" באים בעוון הדיבור, כלומר בביטול תורה, וזה מחמת שנראה להם "בארץ המישור", דרך אויל ישר בעיניו אחר מראית העין, ותקנתו הוא "לראובני" – שינהג כמו ראובן שעשה תשובה גדולה.

"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה" (ד, מד)

זאת התורה, אף תורת המוסר

שנינו ביומא (דף עב:) על הפסוק, זכה נעשית לו [התורה] סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה. דהיינו חז"ל דורשים את מילות הפסוק "שם" משה, מלשון "סם", שהתורה היא סם, זכה נעשית לו סם חיים, וחס ושלום להיפך לשאינו זוכה.

הגאון החזון איש הוסיף שדברי הגמ' יכונו אף לגבי תורת המוסר, הלא נאמר (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", הנה שגם המוסר נקרא "תורה", ולכך אם לומד מוסר ומתכוין לתקן את מדותיו, הרי הוא בכלל "זכה" ונעשית לו סם חיים. אולם אם מייסר ומוכיח את חברו ואינו כולל גם את עצמו, נעשית לו סם מיתה.

"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה" (ד, מד)

רמז נפלא לשנה בה היה מתן תורה

התורה ניתנה לישראל על ידי משה רבנו, בשנת 2448 שנים לבריאת העולם.

רמז נפלא לכך הביא מו"ר הגאון רבי אברהם הררי רפול זקן חכמי ארם צובא "זאת" ־ בגימטריא 408 ושש פעמים "זאת" שווה 2448 (2448 לחלק ל6=408). וזה שאמר "וזאת התורה", המילה "וזאת" מתחלקת, ו-זאת, דהיינו "ו" פעמים "זאת" הוא הזמן "אשר שם משה לפני בני ישראל" את התורה.

"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה" (ד, מד)

התורה ניתנה להציל את ישראל

הוקשה התורה לערי מקלט, כשם שערי מקלט ניתנו להציל את הנרדפים, כך התורה ניתנה להציל את ישראל מרדיפת החיצונים ומקטרוגם למעלה, ומרדיפת אומות העולם למטה. שכל זמן שישראל עוסקין בתורה, אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם.

ולפי שכבר ידוע שכל ענייני התורה אינם אלא אורות עליונים היורדים למטה להגן ולהציל את לומדיהם ואת עושיהם. לפיכך כתב בלשון "אשר שם משה לפני בני ישראל", שהיה לו לומר אשר דיבר משה אל בני ישראל, ושינה הכתוב ואמר אשר "שם", לרמוז אל הנזכר, כענין שנאמר, ואלה המשפטים אשר "תשים" לפניהם, שעל ידי התורה תעשו משפטים בחיצונים למעלה, ובאומות העולם למטה.

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (ה, ו)

אל יחשוב האדם שמצוה זו אינה קשורה אליו כי רבים נכשלים בה

כתוב בספר תוכחת חיים (כאן) למרנא רבי חיים פלאג'י זצ"ל, וז"ל: יסתכל האדם וירגיש הקורא בעשרת הדברות, כי לא כאשר הוא הוגה בהן לפי פשטן של דברים יוצא ידי חובתו, ויטעה בעצתו, זיכיתי ליבי, טהרתי מחטאתי, כי אין בי עוון אשר חטא שעברתי על שום אחד מהם, ושש מתפאר בגוונים שלו, כי הוא נקי מלעבור על כולן, או על קצתן, בהיותו מחזיק את עצמו ליהודי כשר וירא אלהים וסר מרע. ואזכיר מעט מהנה מן הבא בידי, לפי העת והזמן על כל אחד ואחד.

"אנכי ה' אלהיך", איתא בזוהר הקדוש (ח"ב דף פ"ג ע"ב) דאי תימא לגלאה מה דלא אצטריך לגלאה לכל בר נש, כתיב אנכי ה' אלהיך, כמה דאנא טמירא וסתים, כך יהיו מילין אלין טמירין וסתימין בלבך. [תרגום: אם תאמר לגלות מה שלא נצרך לגלות לכל אדם, כתיב אנכי ה' אלהיך, כמו שאני טמיר וסתום, כך יהיו מילים אלו טמירים וסתומים בלבך.] ופירש הרב אספקלריא המאירה, מוכח מזה, שהמגלה סוד למי שאינו ראוי, עובר על אנכי ה' אלהיך, והוי כאילו עובד עבודה זרה! ומה נאמנו דברי המהרש"א (בסוף מכות בחידושי אגדה) שדיבור "אנכי" הוא כנגד לבו של אדם, שהוא האבר החשוב, יעויין שם, ולפי האמור הנה נכון דיהון טמירין "בלבך", שתקיים קרא דפרשתנו (להלן ו, ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ובזוהר הקדוש (באדרא זוטא ח"ג דף רצד ע"ב) אמרו על מאן דמגלה סודות התורה, כאילו פילח לעבודה זרה. והרב חומת אנך (יתרו) כתב, שבזה נרמז (ויקרא יח, ג) ובחוקותיהם לא תלכו אני ה'. גם המתגאה כופר בעיקר, ועיין כף החיים (פאלג'י, כ"ו אות כ') שיום אחד מהשבוע, הוא כנגד אנכי, ויום שני לא יהיה לך, ויום שלישי לא תשתחוה.

והנה ידוע דבעשרת הדברות כלולות כל מצוות שבתורה, והבאתי דעשרת ימי תשובה כנגד עשרת הדברות, אם כן צריך שיזהר האדם היטב הדק, שלא לעבור על שום אחד מכל הפרטים שאמרנו, בכל דבור ודבור מעשרת הדברות, אפילו כמלא נימא, דהוה ליה עובר על כל התורה. ואם עבר חס ושלום ונכשל באחת מהנה, עליו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחרט חרטה גמורה ולא ישוב עוד לכסלה, כי העשרת ימי תשובה ניתנו נגד עשרת הדברות כדאמרן. וגדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, אורך ימים ושנות חיים.

"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (ה, יב)

בזכות השבת נזכה לאליהו הנביא שיבשר הגאולה

את יום השבת לקדשו ראשי תיבות "אליה", שבזכות שמירת השבת, נזכה לביאת אליה. כדאיתא בשבת (דף קיח:) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים, שנאמר (ישעיה נו, ד)"כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה, "והביאותים אל הר קדשי".

"לְקַדְּשׁוֹ" (ה, יב)

השבתות נקראו קדושים

במדרש תנאים מובא על פסוקנו, "לקדשו" מלמד שהשבתות נקראו קדושים. ובמה אתה מקדשו? במאכל מתוק לשבת, וביין מבושם ובכלים נאים. ובפסיקתא דרב כהנא (פרשה כ"א סי' א') אמר רבי שלמאי זכרהו עד שלא יבוא, ושמרהו משיבוא.

"עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (ה, טו)

כל המקיים את השבת, מעלין עליו כאילו עשה את השבת

במדרש תנאים (על פסוקנו) דרשו, שכל המקיים את השבת, מעלין עליו כאלו עשה את השבת. וכל המחלל את השבת, אין לו מחילה לעולם, וכאלו עבר על כל המצוות שבתורה. וכן הוא אומר (ישעיה נו, ב) "שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע". כל השומר את השבת כשומר ידו מעשות כל רע, וכל המחלל את השבת הרי זה כעושה כל רע. קשה הוא חילול השבת, שאין הכתוב מזהיר אלא על השבת שנאמר (ירמיה יז, כז) "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמונות ירושלים ולא תכבה".

"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (ה, יב, טז)

סיפור על אב שבא לבנו מספר פעמים לאחר מיתתו להחזירו בתשובה

יש קשר בין שמירת שבת לכיבוד אב ואם. וכמו שסיפר יהודי בשם ר' יעקב מרומניה, כאשר הייתי בן י"ז שנה, יצאתי את בית הורי לעבוד בעיירה הונגרית קטנה. עד מהרה שכחתי את החינוך שקבלתי בבית אבי, הסתרתי את יהדותי מאימת הצוררים, הועברתי לאושויץ עם אחי אך ניצלתי בנס. שנים עברו עלי כשאני איני שומר תורה ומצוות והנה בליל יום כיפור שעליו אני מספר עבדתי כהרגלי. באותו לילה נראה אלי אבא, כשהוא לבוש קיטל לבן מצוחצח ועטוף בטלית מצויצת, כמו בחיים, ואמר אלי, חזור בתשובה, אחרת שנותיך מקוטעות. וכך חזר החלום ונשנה במשך שבוע. והנה הגיע ליל שבת, בשעה מאוחרת נכנסתי לבית קפה בראשון לציון. לאחר שאכלתי ושתיתי חזרתי הביתה, שמעתי קול קורא מאחורי, אוי ואבוי אתה שוב חוטא, והנה ראיתי כמו בהקיץ את אבי שנספה באושויץ, עומד בטלית וקיטל ואומר, אל תחשוב שזה סתם חלום, באתי להזהירך שתחזור בתשובה, בשמים כבר נחרץ עליך גזר דין שיכרתו ימיך.

באותה שבת שמרתי שבת, אך במוצאי שבת הלכתי לקולנוע. מיד שחזרתי ראיתי שוב את דמותו של אבי, והוא מתחנן ומבקש לפני שאיטיב מעשיי, ואמר לי כי זו אזהרתו האחרונה.

ביום ראשון בבקר לאחר שסידרתי את העבודה בין פועלי המוסך שלי, נסעתי לבני ברק אל החזון איש. רק עברתי את מפתן ביתו, החל החזון איש לדבר אלי בחומרה. אתה עובד בשבת ובחגים, לאביך אין מנוחה בעולם העליון, נגזר עליך כרת.

עמדתי נסער. פקח החזון איש את עיניו ואמר לי, בזכות מצוה גדולה שקיימת בנעוריך, יוסיפו לך ממרום ימים ושנים, מעכשיו תחזור למוטב ותלך בדרך הישרה כפי שחינך אותך אביך, האם תזכור איזו מצוה קיימת בנעורך? נזכרתי שכאשר הייתי בן י"ד שנה בערך, באה אלינו אשה ומסרה לאבא, שבכפר פלוני מוטל ילד יהודי מת ואין מי שיטפל בו להביאו לקבר ישראל. אבי שלח אותי אל הכפר לבצע את הדבר, ואף על פי שהפעולה היתה קשורה בסכנת נפשות כי הקוזיסטים השתוללו אז בדרכים, והיה עלי לעבור יער שלם בפחד מוות, קיימתי את המצוה בתכלית השלמות. לשמע הסיפור נענע החזון איש בראשו ולא הוסיף לדבר. כאשר יצאתי מביתו, קיבלתי עלי לשמור תורה ומצוות כיהודי שלם, ומני אז רואה אני במעשי ידי ברכה והצלחה.

על סיפור זה אמר מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל, זהו סיפור על החזון איש הפלא ופלא, סיפור נורא שלא נשמע כמותו. אחר כך הוסיף ואמר: כידוע שנשמות באו למרן החזון האיש זצ"ל ואביו של היהודי הזה בא לחזון איש מעולם האמת, וסיפר לו על בנו, וביקש ממנו לתקן את בנו, זהו הפשט של הסיפור, סיים.

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (ה, טז)

חייב אדם בכבוד הקדוש ברוך הוא, ובכבוד ת"ח, ובכבוד הוריו

בספר (נפש חיה) האדם חייב בכבודם של שלשה, הקב"ה, תלמיד חכם והוריו. ושלושתם מרומזים בפסוק זה, פשט הפסוק הינו על כיבוד הורים, כבד את אביך ואת אמך. ו"כבד" בגימטריא עולה כ"ו כחשבון שם הוי"ה, לרמז שיש לכבד את הבורא. "את" לרבות שיש לכבד את תלמידי החכמים.

"וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (ה, טז)

מדוע נכתבה הבטחה זו רק בלוחות שניים?

עולה מדברי הגמרא במס' בבא קמא (דף נד סוע"ב וכדלהלן), שעשרת הדברות הכתובות בפרשת "יתרו", היו כתובות על הלוחות הראשונים, ואילו הכתוב בפרשתנו ב"ואתחנן" היה כתוב על הלוחות השניים. את אחד ההבדלים ביניהם אנו מוצאים במצות כיבוד אב ואם, שבפרשת "יתרו" נאמר (שמות כ, יב) "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה", ובפרשת "ואתחנן" (ה, טז) נוספו המילים "ולמען ייטב לך". על כך נאמר בגמרא (שם) שעל הלוחות הראשונים לא חפץ הקב"ה לכתוב "ולמען ייטב לך", כי ידע שלוחות אלו עתידים להישבר, ולא רצה לשבור חלילה את הבטחת הטוב לישראל, לפיכך, נכתבו מילים אלו רק בלוחות השניים.

"זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (ו, ג)

רמז לענג את השבת

כתב בספר יושיע ציון (הכהן, ואתחנן אות מ') זבת חלב ודבש סופי תבות "שבת", לרמז שיש עלינו לענג את השבת במאכלים מתוקים וערבים שיהיו כטעם כמו "זבת חלב ודבש".

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו, ד)

"שמע" ר"ת שאו מרום עיניכם

בספר שארית יוסף, "שמע" ראשי תבות שאו מרום עיניכם, וממשיך הפסוק ה' אלהינו ה' אחד, שאז יש לקבל את אחדותו של הקב"ה והנהגתו בעולם.

עוד מובא בספרים שאו מרום עיניכם ר"ת שמע, שהזמן לקרוא ק"ש של ערבית הוא אחרי שנשאנו למרום עינינו וראינו שיצאו ג' כוכבים. (פענח רזא פר' תרומה. ילקוט מעם לועז ואתחנן ו, ז דיני ק"ש עמוד שפ"ה)

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו, ד)

קריאת שמע עולה יותר מהקרבת קרבנות

בילקוט שמעוני (בפרשתינו רמז תת"י) אמרו חז"ל, שאדם שקורא קריאת שמע שחרית וערבית, הרי זה עולה לפני הקב"ה יותר מכל הקרבנות. עד כאן. ויראה לרמוז מאמר זה בפסוק (להלן כ, ג) "שמע ישראל אתם קרבים", רמז דבקריאת "שמע ישראל" חשוב ש"אתם קרבים" היינו כמקריבים קרבנות.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו, ד)

מדוע אותיות ע' וד' גדולות

שמע ישראל ע' דשמע וד' דאחד גדולות, ואפשר לרמוז, יען כי רוב חטאות הצבור והיחיד תלויות בעין ובדיבור כידוע, מרומז הדבר באותיות הגדולות עי"ן [הרומזת על עין האדם] ודל"ת [הרומזת על הדיבור] שבפסוק שמע ישראל, כי על כל אדם ליזהר בעין ודיבור שמירה רבה.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו, ד)

רמז למספר העולים לתורה בכל השנה

בפסוק זה מרומז מספר העולים לספר תורה בכל ימות השנה, כך: "שמע" יש בה ג' אותיות, רמז לשני וחמישי ומנחה של שבת שיש בהם ג' עולים. "ישראל" יש בה חמש אותיות, כמספר העולים בימים טובים. "הויה" יש בה ארבע אותיות כמספר העולים בר"ח ובחול המועד. "אלהינו", שש אותיות כמספר העולים ביום הכיפורים. "הויה אחד", שבע אותיות כמספר העולים ביום שבת.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו, ד)

אמירת "שמע ישראל" מסוגל להציל מצרה

יש כח סגולי מיוחד ליהודי לומר בשעת סכנת חיים את הפסוק "שמע ישראל" להינצל מצרתו. עדות מפתיעה על כך מלפני כמאה שנה מופיעה בעיתון הונגרי, והיא מובאת בספר כרם הצבי: בכתב עת לונדוני מיום י"ט תמוז תרע"ו, העתקה מכתב העת ההונגרי המכונה "פסטי הירלאפ", שנדפס שם מכתב מאיש צבא גוי הונגרי בשדה המלחמה, הכותב לרעייתו כדברים האלה: "בטובך לבקש פני השכן היהודי שלנו חיים, לפתור לך המילים "שמע ישראל". כי בשעה שכדורי משחית עפים על ראשנו, ואנשי הצבא נופלים כשיבולים אחרי הקוצר, אז התחילו אנשי הצבא היהודים לצעוק "שמע ישראל", וניצולים ממוות לחיים, בשעה שחבריהם אינם יהודים נהרגים. ותכף שיפתור לך השכן חיים מילים אלה, תודיעני, וכשתבוא איזו סכנת מוות יצילו את חיי. עד כאן. (לחזות בנועם ה'). ולפי זה אמרתי לבאר בזה את מה שאנו אומרים בסוף הסליחות, "שומר ישראל שמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל, האומרים בכל יום שמע ישראל". דהיינו כי בזכות אמירה זו הקב"ה שומר אותנו מכל רע.

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (ו, ה)

גם כשמייסר אותנו מחוייבים אנו באהבתנו אליו

בהקדמה לספר מעלות התורה לגאון החסיד רבי אברהם ב"ר שלמה זלמן מווילנא אחי הגר"א, כתוב על המחבר כך: בעת האחרונה לפני מיתתו, כאשר חלה כמה שבועות בחולי אשר מת בו, היה בעל ייסורים גדולים מאד, עד שהיו נקבים חלולים בצד גופו מחמת משכבו, ובכל זאת לא נשמעה ממנו שום גניחה. וכשראהו בנו רבי אליהו האב"ד דשוגניט, במצב ההוא, החל לבכות ואמר, אוי לי שראיתיך בכך. מיד כעס רבי אברהם וכה אמר לו, מה אתה בוכה על גודל המתנה שזיכה אותי ה' יתברך, אם היה בי כח, הייתי מפזז ומרקד בכל כלי שיר, על רוב הטובה שהטיב עימדי ביסורים, ואתה קץ ורע לך על גודל מתנתי?! ולא זז משמחתו בגודל התלהבותו, עד צאת נפשו הקדושה.

ביטוי נשגב נוסף לאהבת ה' יתברך, מוצאים אנו שם בהקדמת הספר מעלות התורה, שפעם בעידן חדוותא אמר לנכדו, אילו הייתי חי אלף אלפי שנים, לא הייתי מספיק להודות לו על כל רגע שנותן לי חיות שאוכל להדבק בתורתו. עוד היה אומר, מגודל חלישות כוחי, איני יודע מאין נמשכת החיות שלי, רק יודע אני שרוב השמחה וגודל התענוג מעמל התורה הם המקיימים אותי בחיים.

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (ו, ה)

מהות מצות אהבת ה' ומהי המצוה לאהוב את ה'?

כתב ספר החינוך על מצוה זו (מצוה תיח) שורש מצוה זו ידוע, שלא יקיים האדם את מצוות השם ב"ה, רק באהבתו אותו. דיני המצוה, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם יתברך. ויעריך בליבו תמיד, כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא. וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה, למען ישיג ידיעה בו. סוף דבר יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות ליבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע ביום ובלילה בהקיצו, שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת השם יתברך תמיד, כזכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאה אל ביתו. ויתר פרטיה מבוארים בגמרא בפיזור ובמדרשים וכו'. ועובר על זה, וקובע מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, אלא רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכואב, להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים, ולחזק ידי הישרים, ביטל עשה זה ועונשו גדול.

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (ו, ה)

ואהבת אותיות האבות

"ואהבת" אותיות "האבות", ללמדנו שיש לנו להאהיב את ה' יתברך על הבריות כמו שעשו האבות.

"וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (ו, ה)

סיפורים מרטיטי לב על אהבת הצדיקים את ה' יתברך

ביום מר בשנת רנ"ב, אשר היתה עת צרה ליעקב במדינת ספרד בזמן הגירוש, מסופר על אשת חיל אחת, שערלי לב שחטו את שני בניה הנאהבים והנעימים לעיניה, על שלא רצו להמיר את דתם. פנתה אל ה' יתברך, וכה אמרה: מעודי עד עתה אהבתי אותך, אמנם כל זמן שצאצאי הנאהבים והנעימים חיו על פני האדמה, אולי לא אהבתי אותך אהבה שלימה בכל לבבי, כי גם לאהבת בניי נתתי מקום בלבי. אבל כעת, כאשר בניי יצאוני ואינם, פיניתי את כל לבבי להיות משכן לאהבתך, ועתה אקיים את המקרא, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך.

כן מסופר על החפץ חיים (משלי החפץ חיים סימן א'), בעת שיצאה הלווייתו של רבי אברהם זצ"ל בנו של החפץ חיים זצ"ל בדרכה לבית העלמין, עמד החפץ חיים ופתח בהספד על בנו וכה אמר, בשנות השמד והגזירות ת"ח ת"ט, בשעה ששפך ה' את כל חרון אפו על עשרות קהילות, ואלפי יהודים נהרגו ונשחטו על קידוש שמו הגדול, התגוררה באחת העיירות אם עם בנה היחיד, שהיה יקר לה יותר מבבת עינה. הבית שבו התגוררו האשה ובנה עמד בקצה העיירה, ובשעה שפרצו קלגסיו של חימל ימח שמו לעיירה, התנפלו על בית האלמנה, ושחטו את בנה יחידה לעיניה. עמדה האשה ביגונה על יד גופתו של בנה וכפיה פרושות לשמים, יבש מקור דמעותיה, ותשפוך את שיחתה לפניו יתברך וכה אמרה: רבון העולמים, בחזהו של כל אדם נטעת לב כדי שיאהב אותך, רק אני, שפחתך החוטאת, לא יכולתי לאהוב אותך בכל לבי, מחציתו מלאה היתה אהבה לבני אשר ילדתי. אולם עתה, לאחר שנעשה רצונך ובני נלקח ממני, שוב אוכל לאהוב אותך בכל לבי. סיים החפץ חיים: כל ימי רציתי לאהוב את ה' בכל לבי, אולם הרי אין אני אלא בשר ודם ואב לילדים, ורחמי אב על בניו ואהבתו להם, טבע הוא באדם, עמדתי וחילקתי לבי לחלקים, חלק לילד זה וחלק לילד זה, אולם עתה, משלקח הקב"ה ממני אחד מילדי, הרי נשאר לי עוד חלק אחד של לבי לאהבתו יתברך.

"וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (ו, ה)

חייב אדם לוותר על הלימוד התורה אם יש צורך בכך

בספר מוסר חכמים השלם (ח"ח ואתחנן עמ' רל"ט) מביא שהיה מרן החפץ חיים מוסיף ואומר, כשם שהממון קרוי מאודך לגבי מי שאוהב את הממון, כך מי שאוהב עד למאד את לימוד התורה, הרי זה נקרא אצלו מאודך, מכאן שחייב אדם לוותר על לימוד התורה, אם יש צורך בכך, לקיום אהבת ה' וקידוש שמו, כאשר השעה צריכה לכך.

מתוך כך היה אומר החפץ חיים לחתנו רבי הירש לוינסון, מנהל הישיבה בראדין, שאם רוצים לנהל ישיבה, צריכים לוותר לעיתים גם על לימוד התורה.

תלמידי ברנוביץ מספרים ששמעו מרבי אלחנן וסרמן, בשובו מנדודים בארצות רחוקות למען הישיבה, כי לפעמים בעת שהוא עוסק בענייני גיוס כספים, חש לפתע שתוקפו חשק עז להניח הכל וללמוד בהתמדה. אך מיניה וביה אומר הוא לעצמו: עכשיו בוודאי יצר הרע הוא שמסיתני ללמוד.

ומה מפליאים הדברים, יחד עם דברי תלמידו רבי אריה זאב גורביץ, שכה סיפר על רבי אלחנן וסרמן, שבעת ביקורו באנגליה, כאשר נזדמן לבית חותנו רבי אליהו לאפיאן, הפליג בשיח של תורה כדרכו, אולם מפעם לפעם הפסיק ושאל באמצע דיבורו: אולי יודעים אתם לייעצני היכן אוכל להשיג תרומות עבור הישיבה, ומיד היה חוזר לשוחח בדברי תורה, עד שכעבור רגעים ספורים, שוב מפסיק ושואל את שאלתו הנזכרת בהסבירו: כך מקובלני מהחפץ חיים, בזמן שאדם יוצא בשליחות הישיבה, אסור בהיסח הדעת.

"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ " (ו, ו)

רמזים נפלאים בפסוק

"והיו" עולה בגימט' "זך", רמז לתורה הקדושה הכתובה ב"זך" אותיות. "על" עולה בגימט' ק', רמז למאה ברכות. "לבבך", נוטריקון "לב בך"- "לב" רומז ל-לב' חוטי הציציות שישנם בציצית, השקולה כנגד כל המצוות, כל אלה יהיו "בך".

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (ו, ז)

עד כמה ניתן לשנן את התורה?

פעם ישב הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל עם כמה מתלמידיו ואמר: חז"ל אמרו, כל פרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים לא יזכה לבנים תלמידי חכמים (גמ' ר"ה דף יז. וראה ברי"ף חולין דף כט: מדפיו). הוסיף הגר"ח, אבי היה פרנס שכל מעשיו לשם שמים, ולכך זכה לבן תלמיד חכם כמו אחי הג"ר זלמן, שאילו היה חי בתקופת התנאים והאמוראים היה נחשב לתלמיד חכם.

לשמע הדברים תמה אחד התלמידים, הרי יותר מדרגה כזו אין לשער כלל, ואם כן מה היתה דרגתו של הגר"א זצ"ל? נתכעס הגאון רבי חיים ואמר, משווים אתם את אחי להגר"א?! אסביר לכם מה היה ההבדל ביניהם, אחי ידע את כל דברי התנאים והאמוראים הנמצאים תחת ידנו, שליטתו בדבריהם היתה בדומה לשליטתנו בעל פה באשרי יושבי ביתך. עם כל זאת, גם אילו היה חי אלף שנה לא היה מגיע לקצה דרגתו של הגר"א. כדי להמחיש את ההבדל אמר, אף על פי שאתם יודעים את אשרי בעל פה על בוריו, נסו נא לומר פרק זה מן הסוף להתחלה, האם תוכלו? הוא הדין בענייננו, אחי הג"ר זלמן ידע את כל התורה כמו שאנו יודעים אשרי, והגר"א ידע אל כל התורה גם מהסוף להתחלה. (מספר מוסר חכמים השלם ח"ח ואתחנן עמ' קפ"ו)

"וְדִבַּרְתָּ בָּם" (ו, ז)

הפסקה קטנה בלימוד, כניתוק קטע קצר של פסי הרכבת

מרגלא בפומיה דרבי ישראל מסלנט: משל לאדם אשר ניתק את פסי הרכבת בקטע קצר של כמה אמות בלבד, ויתמם ויאמר, וכי מה חשיבות יש לכמה אמות, לעומת אלפי הקילומטרים שמסילת הברזל נמשכת לאורכם?! אך כל בר דעת מבין שבמעשה זה הוא ממיט אסון גדול על נוסעי הרכבת. כך גם עם ישראל, הגם שאלפי שנה עוסקים יהודים ועמלים בתורה, מכל מקום כל הפסקה בלימוד שלא לצורך, ולו לשעה קלה, נזקה גדול וסכנתה מרובה מאד.

סיפר רבי איצלה בלאזר: פעם בצעירותי, הלכתי עם רבי ישראל מסלנט לשוח בשדה מאחורי העיר, אנוכי, אשר מורא רבי היה עלי מאד, לא דיברתי עמו מעולם כאחד האדם, ולא סיפרתי לו איזה סיפור מענייני העולם, ובאותה שעה סיפרתי לו דבר מענייני העולם כשמטרה היתה לי בסיפור זה. כאשר סיימתי לספר, שאל אותי: האם היתה לך כוונה בסיפור זה, או שמא סיפרת את הדברים כשיחת חולין וכמשיח לפי תומך? התחלתי להסביר לו את מטרתי, אך הוא הפסיק אותי ולא רצה לשמוע, באומרו: אינך צריך לתרץ את עצמך, וכי מאי נפקא מינה לי בזה, ברצוני רק לעורר אותך בענין דיבור דברים בטלים, שלא לדבר סתם בלי תכלית וכוונה. (מספר מוסר חכמים השלם ח"ח ואתחנן עמ' ר"מ).

"וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" (ו, ז)

הרוצה לזכות לכתרה של תורה, יכול לישון פחות משמונה ושש שעות

פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הי"ג) אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. נשאל מרן הגרי"ז, כיצד מתיישבים אלו דברי הרמב"ם, שאין אדם קונה רוב חכמתו אלא בלילה, עם דבריו בהלכות דעות (פ"ד הי"ד) שעל האדם לישון שמונה שעות בלילה?

השיב על כך מרן הגרי"ז, שאין כל סתירה, אכן מצד הבריאות הטבעית ולפי מהלך העולם, צריך לישון שמונה שעות, אך מצד הלכות תלמוד תורה, מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה, אינו צריך לחוש לזה, כי החי לפי עומק החיים וסוד הקדושה, יש לו מהלך חיים אחר, והוא מובטח במה שאמרו חז"ל (חגיגה יב:) כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום. (מוסר חכמים השלם ח"ח ואתחנן עמ' רמ"ב).

"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (ו, יג)

גם תלמידי חכמים מצווים ביראת ה'

דרשו חז"ל (פסחים כב:) "את" לרבות תלמידי חכמים, היינו שמצווים לירא מתלמידי חכמים. ושמעתי מפי הגאון רבי צבי הירש פרבר זצ"ל, שסיפר עובדה על הגאון הקדוש מהרי''ל דיסקין זצ"ל, שהיה נוסע בעגלה לדרכו, ובתוך כך נכנס שם יהודי שהיה שב לביתו מקוצק. לבקשת הגרי"ל זצ"ל שיחזור בפניו על איזה דבר תורה ששמע מפי רבו האדמו"ר מקוצק, ענה ואמר בביאור דרשת חז"ל זו "את ה' אלהיך תירא", את לרבות תלמידי חכמים, שגם תלמידי חכמים מצווים ביראת ה', ולא ידמו בלבם שדי בידיעתם את התורה, וזו תגן עליהם מכל רע, אלא עליהם לירא ולפחד מרוממות הבורא ית"ש והדר גאונו. ונתפעל הגאון הקדוש מאד מדברים אלו.

מהי המילה "את" הכתובה בפסוק?

שנינו בפסחים (דף כב:) "את" לרבות תלמידי חכמים, והיינו שהיה יכול להיות כתוב, ה' אלהיך תירא, וכיון שהמילה "את" מיותרת, נדרשת שבאה ללמד שיש לירא גם את התלמידי חכמים. הגמ' (פסחים שם) מביאה שהיה תנא אחד שמו רבי נחמיה העמסוני, שהיה דורש את כל "את" שבתורה, כי הרי אין מלה או אות מיותרת בתורה. ולכן בכל מקום שנאמר "את" בא לרבות משהו, עד שבא לפסוק - את ה' אלהיך תירא, ופירש, כי היה ירא לרבות מישהו ולדמותו ליראת ה', ולכן חזר בו מכל האת שדרש בתורה, עד המקרא הזה, שמכיון שאת זה לא בא לרבות כלום, הרי זו הוכחה ששום את לא בא לרבות. עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים.

והיינו שרבי עקיבא חידש שתלמיד חכם הוא כחלק וטפל לה', כי על ידי לימוד התורה וקיום מצותיה בקדושה ובטהרה, יכולים להדבק בה' ולהיעשות כחלק בלתי נפרד ממנו. וכמו שאמרה הגמרא (כתובות קיא:) על הפסוק (דברים ל, כ) "ולדבקה בו", שיש חיוב על האדם להדבק בשכינה, והגמרא שואלת וכי אפשר להדבק בה'? אלא הלך בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, וכן כל שאר מידות ה', ועל ידי שתדבק במעשיו, תבוא לדביקות נפשית בה', ועל ידי כך תחשב כחלק ממנו. ולכן יכולים לרבות תלמידי חכמים. וכן ענין אמונת חכמים, הוא גם כן נובע מענין אמונה בהשם, שמתרחבת ומתפשטת גם על החכמים, כחלק בלתי נפרד מאלהיו.

"כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ" (ז, א)

סוד שבעת העמים

בקונטרסי האר"י ז"ל מצאתי, (ספר הליקוטים פרשת דברים פרק א') שיש לדעת למה בשבעה עממין ציוה ה' לא תחיה כל נשמה, ואילו בשעיר ועמון ומואב ציוה רק שלא להלחם בהם? והענין, כי שבעה עממין הם שבע קליפות, השבעה כלים שנשתברו, ומיד כבר יצאה מהם כל הקדושה. אבל של שלוש ראשונות עדיין היתה בהם קדושה, והם קיני, קניזי, וקדמוני, שהוא מה שנתברר מג' ראשונות, ולעתיד תצא כל הקדושה מהם, וממילא גם באותו הזמן לא נחיה מהם כל נשמה.

"כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (ז, ז)

אברהם משה ודוד הרמוזים הפסוק

אמרו חז"ל בחולין (דף פט.) על פסוק זה, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם, שכל מה שאני נותן לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם. אברהם אמר (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר", משה אמר (שמות טז, ז) "ונחנו מה", ודוד אמר (תהלים כב, ז) "ואנכי תולעת ולא איש". עד כאן. והנה שלשתם רמוזים כאן בפסוק בתבת אתם שהיא ראשי תבות אפר תולעת מה, ובגלל המעט שהמעיטו אבותינו את עצמם, זכינו להשראת השכינה. (קרן לדוד). ויהי רצון שנזכה בחזרה לבנין בית המקדש ולקרבת ה'.